הפער הזה...

ליאת... יש את הפער הזה, שאני לא מצליחה ליישב. הפער בין איך שאני בחיים השוטפים, מחוץ לקליניקה - בטוחה בעצמי, חייכנית, מצחיקה, מוקפת חברים, עושה דברים שאני מאמינה בהם... ויש את איך שאני בקליניקה - קטנה, אבודה, כאובה, בודדה, חלשה... אמרתי לה היום, שאני כל כך רוצה שהיא תראה אותי שם בחוץ, כשאני במיטבי. רוצה שהיא תראה אותי בעבודה, מנהלת צוות של אנשים, רוצה שהיא תראה אותי בהפגנה שארגנתי, רוצה שהיא תראה אותי כשאני צוחקת עד דמעות עם החברים שלי. רוצה שהיא תהייה גאה בי, רוצה שהיא תראה אותי במקומות הטובים שלי.... כי כשאני מגיעה לקליניקה, אני ישר חוזרת להיות קטנה. מבוהלת, חלשה... ואני לא יודעת איך לגשר על הפער הזה. במיוחד כי הרבה פעמים אני כבר מחכה להגיע אליה כדי להרפות קצת, להניח את עצמי למנוחה בזרועותיה הבוטחות. אני מרגישה שיש בי מאבק תמידי, בין הקטנה שקצת רוצה לצאת שם ולהרשות לעצמה להיות מטופלת, לבין מי שאני היום, גדולה ומצליחה ורוצה שהיא תראה בי מישהי שווה לה, שתראה את הכוחות שלי... ליאת יקרה, תודה שאת כאן (ועוד יותר תודה על מה שכתבת לי אז. זה קשה לי נורא, אבל אני יודעת שאת צודקת. עכשיו אני מנסה להניח את זה בתוכי ולהרגיש שזה נכון גם לי...) שבת שלום, נועם

לילה טוב נועם, עלתה אצלי אסוציאציה נחמדה בעקבות הדברים שלך, נועם. אם יצא לך לראות פעם אמהות שמלוות ביום הראשון ילד לגן או לכיתה א', ודאי נתקלת באלה הנצמדות לאיזו גדר-חיה, כדי להציץ על הילד שלהן, לראות איך הוא מסתדר. לעומתן, יש גם את האמהות האחרות, שנותנות חיבוק ונשיקה, והולכות הביתה מתוך תחושה עמוקה של שקט וביטחון, שהילד שלהן בסדר. אינטואיטיבית (זה כל מה שיש לי מכאן), אני מהמרת על כך שהמטפלת שלך יודעת שאת מסתדרת שם בחוץ, שאת נחמדה, צוחקת, מוקפת חברים. היא לא מוכרחה להיות שם פיזית כדי לדעת. ההיענות שלה כרגע, מכוונת אל החלק האחר, שצריך לבוא לתדלק איפ'שהו, להיות מוזן, מוכל, מוחזק, מעורסל. מאחלת לך שתצליחי ליישב את כל החלקים האלה שבך למהות אחת הרמונית ומחוברת. שמחה ללוות את התהליך הזה מן הספסל. איתך ליאת