הרגשת תיסכול

לכבוד מנהלת הפורום שלום! אני בן 25 לומד תואר ראשון שנה אחרונה לפני 5 שנים לערך עברתי משבר עקב עומס יתר ואז הובחנתי כסובל מסכיזופרניה לפני כשנה עברתי משבר נוסף עקב בחורה שיצאתי איתה תקופה ממושכת ונפרדנו עקב כך אושפזתי לחודש וחצי. לאחר תקופה די קצרה חזרתי לעצמי וללימודים באוניברסיטה. וכיום אני מתפקד טוב אבל לא במאה אחוז(אבל גם לא רחוק מזה). מבחינה קוגנטיבית המצב מצויין.(צריך לציין שלמדתי 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה) הבעיה שלי היא כיצד להתמודד עם העצב והתיסכול שמקננים בי(אומנם לא מפריעים רבות לתיפקוד היומיומי השוטף אבל בהחלט מפריעים למצב רוח) על כך שמי יודע אם אי-פעם אני יתחתן כי איך שבחורה שומעת על זה היא בדרך כלל לא רוצה להמשיך. וגם מבחינת עבודה אני לא יודע אם אני יוכל לעבוד במשרה מלאה.ולמצוא עבודה חצי משרה זה קשה למצוא וגם זה לא מספיק הכנסה. אני לא אומר שאין יתרונות כמו זה שאני מצליח באוניברסיטה וסך הכל בחור נחמד וחברותי. אבל אני רואה את חבריי שבגילי(במגזר הדתי) כולם התחתנו ואם הם באוניברסיטה אז הם גם עובדים ועם ילדים דבר שאני לא מסוגל לעשות. חוץ מזה כיוון שאני נחשב מקרה "קל" למרות שמה שעברתי היה קשה מאוד אני נמצא בין שני עולמות עולמם של החולים היותר "קשים" ועולמם של "הבריאים" ואני נמצא באמצע. וכולם חושבים שאני בריא במאה אחוז. דבר שמקשה עליי מבחינת ההסתרה למרות שאני יודע שכל המשברים שעברתי לא קראו באשמתי ולא היה משהו שהייתי יכול לעשות כדי למנוע את זה.קושי נוסף הוא הקושי שהזכרתי מקודם במציאת השידוך כי בחורה שמתפקדת טוב ועברה דברים כמוני קשה למצוא במיוחד במגזר הדתי שכל הדברים האלו מוסתרים בדרך כלל. אם אפשר לקבל עצה כיצד להתמודד עם המצב ואיך לקוות לתקווה ועידוד?

דוד יקר, הפניה שלך, למרות הכאב והתסכול המהולים בה, מרגשת ומעוררת התפעלות, ומחזקת את האמונה החזקה שלי בכוחות ההתמודדות והשיקום הקיימים בכל אדם. ספקות ולבטים ביחס לעתיד הם מנת חלקו של כל צעיר בגילך. ובכל זאת, אתה מכיר בכך שמאבקי הקיום יכולים, במקרה של מחלה, להיות צבועים בצבעים עזים, להקשות ולאתגר, הן ברמת היומיום והן כחוויה מתמשכת לאורך השנים. בשנה האחרונה ליוויתי מקרוב אנשים שהגיעו בשיאו של משבר אל המחלקה הסגורה. הגם שאין "חוק" היפה לכולם, שמתי לב לכך שאנשים שבחרו שלא להתכחש למחלתם, והעזו לדבר בגלוי על הקשיים והמגבלות, לכבד את המחלה ולטפל בה ברצינות, הם גם מי שניצחו, בסופו של דבר, בקרב על החיים. כדי לעשות זאת, יש צורך בהרבה מאד ליווי ותמיכה, הן מגורמי בריאות הנפש, והן מגורמים בקהילה ובמשפחה. נדמה לי שהעצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא ללמוד לנצל היטב את כל המשאבים העומדים לרשותך, להיעזר בכל אדם או גוף המושיט סיוע, ולא להרים ידיים גם נוכח משברים חוזרים. אני ממליצה בחום לך ולמשתתפי הפורום המתעניינים בנושא, לקרוא את ספרו של יואל אליצור "תמונות חיים - סיפורם של מתמודדים", וללמוד משהו על נחישות, תאוות חיים וגבורה. שולחת לך עידוד וכוח להמשיך ולהתעקש על חיי שגרה, ומאמינה בכל לבי באפשרות לאושר ומימוש עצמי השמורה לכל אדם. בהצלחה ליאת