זה קורה עכשיו

הנה אני תופסת את זה על חם. מחלחלת לתוכי הרגשה של מועקה כבדה (כמו כשקורה משהו נורא) שנמהלת באימה כזו בגלל שאני צריכה להישאר בתוך המועקה הזו.להישאר עם עצמי שם. והערב יש ארוחה משפחתית ושוב אני אכנס לתפקיד ואני אתאמץ להיות שם משהו שלם.ואף אחד לא יראה את המחשבות שלי ואת החור הענק.רק יעירו לי שאני כל הזמן עייפה, ויחשבו שאני קצת אנטיפטית,אולי גם עצלנית.ואני שוב אחשוב לעצמי איך הייתי רוצה להנות מהזמנים האלה ומהאנשים האלה ומהחיים שלי - כמו פעם...ושמפחיד אותי לדעת שלעולם לא יהיה "כמו פעם" ושהמפלצת הבולענית שלי כאן להישאר...לתמיד. ואז אני רק ארצה לבוא הביתה ולישון.לישון הרבה וחזק. ואני אשכב במיטה בשקט.למרות הרצון העז לצעוק ד-י !!! כי באמת די.כבר אין לי כח.אין לי כח.אין לי כח. ושמישהו יבוא לנער אותי שהכל יעבור. אף אחד לא יכול לעזור לי.גם הכדורים שהעליתי כבר למינון המקסימלי של התרופה.איך זה יכול להיות.אני מסבירה כל הזמן.ואני יודעת.אבל אף אחד לא מצליח לעזור לי.

היי ויק זה קורה עכשיו, אבל יכול להיות שמחר יהיה יותר טוב. לקח לי בערך שלוש שנים, עד שהצלחתי להנות באמת ממשהו(ועדיין זה לא "שלם") לא התאמצתי .זה קרה לאט לאט. ושמתי לב שהדרך לצאת מהדיכאון(אצלי לפחות) היא בהדרגה. לאט לאט משהו משתפר,הרגעים היותר טובים קצת מתארכים, עדיין יש נפילות אבל הן קצת שונות, הרצון להנות ולחיות מתחיל לצוף,וזה שיפור משמעותי ! עד היום, יש לי ימים שאני קמה עם קצת מועקה,ממהרת לחשוב "הנה זה שוב מתחיל".. אבל מגלה שזה עובר, שאם אכנס למיטה ואשן זה יחמיר. עדיף להיות ליד אנשים,להסיח את הדעת, להרגיש, לעשות. אולי במקום להתאמץ שיהיה שלם, תנסי להנות מהארוחה? תנסי להתחבר למה שבעבר גרם לך להנות מהאנשים,מהארוחה, או מכל דבר אחר. נסי לא להתייחס לתגובות של האנשים. הם לא באמת יודעים מה עובר עלינו,וכל אחד מנסה להסביר בדרכו...... כל טוב טל

שלום ויק, מקווה שתוכלי למפלצות הבולעניות, ושאינך לבד. שולחת לך כוח ותקווה לשרוד. ליל מנוחה ליאת