למה להמשיך ולהלחם ?

שפשוט בא לך לגמור את הכל, פשוט לגמור את הכל! את לא מבינה מה את עושה פה, לא מבינה למה את טורחת בכלל להמשיך לנשום בכלל, את לא מצליחה לראות שום קרן אור סביבך. העתיד ניראה גדול ומפחיד ושחור בלי שום תקווה. את מתחילה להתעצבן על עצמך על הרגעים שהרשית לעצמך לחייך אי פעם בחיים שלך, כי פתאום את מרגישה מטומטמת בלל שעשית את זה. אתמול בלילה היה לי רגע כזה, וזה התחיל מהדבר הכי טיפשי בעולם, איזה טעות קטנה שעשיתי, אבל פתאום בשניה הכל ניהיה שחור. התחלתי לעשות הליכה בחוץ בקצב מטורף, חזרתי הביתה עישנתי איזה חצי קופסא. התקלחתי ורק רציתי למות. בסוף נרדמתי, וזה עבר. אני מרגישה עייפה מהחיים, אני מרגישה כאילו אני בת מאה כבר, והגיע זמני ללכת.... לפעמים פשוט נמאס להמשיך ולקוות שהכל יהיה בסדר, אני נלחמת ונלחמת אבל אני מרגישה עייפה. וברור לי שכל החיים יהיו ככה, כל החיים הם ככה. לפעמים מאושרים ולפעמים על הרצפה. ככה זה אצל כולם, אני יודעת, אני לא משלה את עצמי שאני מיוחדת. השאלה היא - למה להמשיך ולהלחם? מה גורם להאנשים להמשיך לקוות? מה מניע אותם? ליפול להישבר להיבנות מהשדים שבנו לא לברוח לא לשקוע לא למעוד..... ים פחדים נהר תיקווה....

שלום לך, כנראה שגם סביב משמעות הקיום "איש איש וטעמו עמו". מה שנותן תחושת משמעות וערך לאדם אחד יכול להיות שונה מאד כשמדובר בשכנו. אני נוטה להאמין שמשמעות ותקווה נולדים מהמקום של המגע הרך בנפשו של אחר. יש מי שיקראו לזה אהבה, ויש - נתינה, הדדיות, אמפתיה, חמימות, רעות, תמיכה, הכלה. בעיני זאת סיבה טובה להילחם. הלוואי שתמצאי עבור עצמך את התשובה שתהפוך את המאבק לכדאי. מניסיון אוכל לשתף ולומר שגם בחיפוש עצמו יש משמעות ותקווה. שבת שלום ליאת

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1114230#response זאת דוגמא :-)