משבר

שלום אורנה, אני מתוסכלת מהעובדה שהמשבר שעברתי היה כה משמעותי, הפגיעה, הפתאומיות של הדברים שקרו, המהירות שהם קרו, איבוד השליטה וחוסר האונים, הניכור. השבר לא מתאחה. אני מתוסכלת שנגרם לי נזק פסיכולוגי, אני מתוסכלת ומאוכזבת שאני לא כמו קודם, בבטחון. האם יש סיכוי אחרי שבר כזה לשוב למצב החיוני והחיובי שהיה קודם? מתסכל אותי אם קיים סיכוי שזה לא יקרה.... ומתסכל אותי שנתתי לפער לגדול, ולזמן שלא יעבוד לטובתי וכך אני חוששת מהזמן שבו "נאכלתי" עד העצם, ואולי בשל כך בלתי אפשרי לגשר היום על הפערים ועל הכישורים והיכולות שאבדו ונשחקו. האם יש אמת במחשבותי אלו? או שגם הם חלק ממחשבות חרדתיות ואולי גם מעוותות? נ.ב אני לקחתי על עצמי עכשיו ובבת אחת עומסים רבים (עבודה חדשה וקשה ולימודים לתואר שני), ופוחדת שלא אצליח לתפקד או שלא אצליח למצות את 'הטוב' שבי בגלל אותם "ליקויים" (כך נדמה לי שקוראים לזה). תודה וערב טוב כרמית

שלום כרמית, אני מבינה היטב את חששותייך שלא תוכלי לקום מהפגיעה שנפגעת. את פוחדת שלא תוכלי לקום ממנה "אותו הדבר", כפי שהיית קודם. (אולי ממילא לעולם איננו "אותו הדבר" כפי שהיינו...). כשאני קוראת את הודעותייך אני חושבת, שלו היית מקבלת הכרה בסבלך ובכאבך, אם היית מרגישה שב-א-מ-ת רואים אותך ומבינים אותך, היית יכולה להפנות את הכוחות קדימה, לקראת צמיחה מחודשת. במובן הזה, טוב שחזרת לטיפול. טוב שנתת לעצמך הזדמנות להיות מובנת. אני מקווה איתך שתמצאי את הכוחות להחזיק את כל החלקים ביחד - גם את פגיעת העבר וגם את תקוות העתיד. הפרוייקטים החדשים שלך בוודאי מבטאים אמונה בעתיד טוב יותר. חזקי ואמצי, אורנה

זהו אורנה שבכל רגע נתון אני רוצה עד מאוד! להתפטר...מהלימודים ומהעבודה. אני סובלת עמוקות בעיקר בשל הגילוי היומיומי בעובדה האובייקטיבית שחלה אצלי ירידה קוגניטבית (ואיתה גם הרגשית), אני לא יודעת איך (ואם בכלל אני מסוגלת ורוצה לבלוע את 'הצפרדע'), של הגילוי בירידה התפקודית. אני לא יודעת אם זה מהפסיכוזה שחוויתי (שאני כה כועסת על עצמי ובכלל מדוע זה קורה הירידה ולו בשל העובדה שאני לא חולה בסכיזופרניה), או מסוג של דכאון שבאה לידי ביטוי ונחווה כמעט באופן אוטיסטי משהו... אני פשוט לא יודעת איך להחזיק את עצמי. העו"ס שמטפלת בי חולה כבר שבוע ובלאוו הכי אין ממש אם מי לדבר (היא גם לא מאפשרת למטופליה במסגרת הציבורית לדבר אתה מעבר לשעה "הטיפולית"). אורנה, האם יכולים להתקיים כלו נזקים אולי בלתי הפיכים בשל הפסיכוזה ו/ הדכאון. ואם נלקח בחשבון שלא חזרתי לעשייה שנתיים וחצי אחרי המשבר, ייתכן כי מצב זה הזין עצמו ואך גרע ביכולת ההחלמה הטבעית. מה את אומרת? מלבד שאני חושבת יותר מדי...למרות שלדעתי, זה די מובן. אני לא מקבלת תשובות לא לכאן ולא לשם משום גורם טיפולי מוסמך! ואולי הכי נכון זה יהיה להתפטר מהכל...כי מה הטעם?! להשאר תלושה...לא להיות, לא כאן ולא שם. ואני פשוט מודה ומתוודה- אינני בנויה לזה :( לילה טוב כרמית