לאופיר

אופיר, אני מזועזעת ממה שסיפרת. אני לא יכולה להעלות בדעתי שמשהו ימציא סיפור כזה. קשה לי עוד יותר המחשבה שהוריך לא יודעים, ושאתה חושב שתוכל להתגבר על מקרה כזה בכוחות עצמך או בעזרת הריטלין של אחיך. יש בארץ מרכז סיוע לנפגעי אונס. אני בכוונה כותבת נפגעי ולא נפגעות, כי פונים גם גברים. צריך הרבה כוח כדי לפנות. השלב הראשון אחרי שחווים טראומה הינו שלב ההכחשה. זה לא קרה, זה שום דבר, זה יעבור. השלב השני הוא שלב שבו מכירים בטראומה, אך מסרבים להכיר במשמעויות הרחבות שלה. בשלב זה אנשים מנסים פתרונות פלא ותרופות אליל. לדוגמה- מכירים בדכאון אבל מנסים לטפל בו באמצעות ריטלין. השלב האחרון הוא שלב ההכרה והקבלה, שאכן קרה ארוע קשה, עם השלכות על כל תחומי החיים.ההכרה בכך מאפשרת התמודדות אחרת, מציאותית יותר, ומאפשרת באמת לחזור לתפקוד רגיל. אופיר- סיפרת בעבר שאתה תלמיד כיתה י"ג. עוד מעט אתה עומד להתגייס. חשוב מאד שתארגן מחדש את הכוחות שלך לפני ההתמודדות הקשה שמצפה לך. אם אתה לא מסוגל לפנות להוריך לעזרה, נסה לפנות ליועצת בית-הספר או למרכז התמיכה לנפגעי אונס. מאד נהנתי לקרא את תגובותיך בפורום, ואצטער מאד אם תחשוב שההודעה הזו מתנשאת- אני באמת רוצה להושיט לך יד. תחזיק מעמד ואל תעשה שטויות.

הכל יסתדר לבד...עוד כמה חודשים הכל יתארגן בראש,אין מה לידאוג אופיר

אופיר- זו לא חכמה להגיד יהיה בסדר. זה לא מבחן סיבולת- אם עברתי את המשבר הזה בלי לבקש עזרה אז אני באמת חזק. להפך: עומדים לרשותך משאבים, ואתה לא מנצל אותם. חבל! רוב העוסקים בבריאות הנפש הולכים לטיפול בשלב מסוים בהכשרה שלהם. אולי זו ההזדמנות בשבילך לפנות לטיפול. אל תוותר לעצמך. מרשה לשלוח לך חיבוק?