חוזרת הביתה אבל...

כל הדיירים חדשים... הקירות - אותם קירות. התקרה והרצפה - זהות. אחרי כמה שנים של "הייתי פה" (בכינוי אחר) באה תקופה מאוד ארוכה שלא. משהו בפנים דוחף לכאן בחזרה, אחרי כל הזמן הזה. הנסיבות, אני מניחה. להן לא אכפת שיש דיירים חדשים. חושבת שגם לי לא, אבל זה לא קל בכל מקרה. החלטתי להפסיק את כל הטיפול התרופתי לאלתר. את הטיפול הפסיכולוגי לא ("קצת" קשה להפסיק משהו שנמשך כבר 7 וחצי שנים). יהיה מה שיהיה... מצב הרוח רע מאוד (גם עם תרופות), ומתוך היכרות עם העבר עושה רושם, שגם הפסיכוזה שולחת זרועות מגששות. אני מחכה לה. שתבוא ותיקח אותי איתה.

שלום לך, החזרה אף פעם לא פשוטה. הדברים תמיד משתנים, ותחושת זרות עולה פתאום. אני מקווה שההתאקלמות חזרה תהיה פשוטה ככל האפשר. לא הבנתי ממש מדוע החלטת להפסיק את הטיפול התרופתי. האם התייעצת עם הפסיכיאטר על כך? הרי גם לדרך בה מפסיקים יש השפעה על הגוף והנפש. את אומרת שאת מרגישה את הפסיכוזה המוכרת מגששת ואת מחכה לה, האם את רק מחכה לה? האם אין גם חשש ממנה? אני שואל את זה, כי ייתכן והפסקת התרופות מחמירה את המצב. לעיתים תרופות מייצבות, לא תמיד הן מצליחות לשפר משמעותית את מצב הרוח, ולעיתים מטרתן הוא למנוע את התפרצות הפסיכוזה. בכל מקרה המלצתי היא לדבר על זה, בטיפול, עם פסיכיאטר. להפסיק תמיד תוכלי, למה לא להתייעץ קודם. דרור

דרור, תודה על התגובה. זה בסדר - הפסיכיאטר יודע ומעודכן (גם אם לא בדיוק מאושר). אני אמורה ליצור איתו קשר באם אשנה את דעתי. ההחלטה נובעת משנים של אכזבות... משני מצבים אובייקטיביים חוזרים ונשנים: 1. התרופות לא מועילות, או מפסיקות להועיל אחרי פרק זמן קצר. 2. תופעות הלוואי לא מאפשרות לי להמשיך ולקחת אותן. המצב השלישי, הסובייקטיבי, הוא פשוט (כאילו שזה באמת פשוט) דחף הרסני שכזה, שגורם לי לבדוק עד כמה אוכל להמשיך ולמשוך הפעם. סוג של ויתור, זה בטוח. החשש הוא לא ממש מהפסיכוזה עצמה (לא החשש שלי לפחות; המטפלת שלי על גבול הפאניקה) אלא ממה שמגיע אחריה, אותו דכאון פוסט-פסיכוטי מוכר וידוע. אולי בגלל זה כתבתי שאני מחכה לפסיכוזה שתבוא ותיקח אותי איתה. בשביל מה לחזור בעצם? אני מזהה את הבעייתיות שבזה - אם לא תהיה פסיכוזה, לא יהיה דכאון פוסט-פסיכוטי! אבל יש דכאון אחר (בי-פולרי), אז מה זה משנה איך קוראים לדכאון? ס.מ.