כי האדם עץ השדה...

אני שוכבת על הדשא, מתחת לעץ הגדול. כל העצים שמסביבו עוד ירוקים, ורק הוא כבר בשלכת. העלים שלו במליוני גוונים יפהיפיים של שלכת, חלקם עוד על העץ, חלקם כבר על הדשא, כמוני. חבר טוב אומר שהעץ התבלבל. שהוא היה צריך עוד לחכות קצת, להיות בשלכת עם שאר העצים שמסביב. אני מחייכת למראה העץ שמסרב ללכת עם הקצב של הטבע. ככה כבר החלטתי ביני לבין עצמי שהוא לא כמו כולם, ולא מתבייש להראות כך את הייחודיות שבו. הוא בכלל לא התבלבל, כך נראה לי. הוא עושה מה שהוא רוצה, הולך בקצב שמתאים לו... יש משהו קוסם כל כך, בחלק מהטבע שכמו קורא תיגר על החוקים. והלוואי שהיה בי שבריר מהאומץ של העץ הזה... (ואולי זו סתם פרשנות שלי והוא באמת רק עץ מבולבל...) אבל גם אני במחשבות שלכת משל עצמי לאחרונה. ככה ממרחק של חו"ל, מסתכלת על העלים שכבר השלתי, על העלים החדשים שאני מגדלת. חושבת הרבה על הידיים המדשנות אותי בעדינות בשנה וחצי האחרונות, יכולה עכשיו לראות איך התחזקתי, איך גדלתי. לומדת שעם המגע הנכון, אני יכולה להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי, דברים שלא חשבתי שאני יכולה להרגיש. לומדת להניח את עצמי בידיים בוטחות של אחר(ת), לומדת להיות מטופלת. לומדת שיותר קל יחד, יותר נכון. לומדת שזה יכול להיות נעים, לומדת איך זה מרגיש כשזה לא פוגע. לא יודעת... אולי זה החופש הזה שהיה לי עכשיו, אולי זו הקרירות שעושה לי טוב... אבל אני פשוט מוצפת במין תחושה כזו שאני יכולה. יכולה להשיג את מה שאני רוצה, אני פשוט צריכה להמשיך ללכת... (זוכרת שכתבתי לך על דברי החתול מאליס בארץ הפלאות?) אין פה ממש שאלה. רק קפצתי להגיד שלום, ושחזרתי... (ולשאול מה שלומך) נועם

נועם יקרה, ברוכה השבה ממרחקים. נחמד לשמוע שגם בתום החופשה את עוד במנוחה על הדשא. אני אוהבת את התזכורות האלה - מגוף ראשון - על מגעו המטפח, המדשן והמעצים של הטיפול הטוב. את בטוחה שלא היית אצלי בחצר? אצלי יש עץ סנילי, שמשיר עלים כל השנה, ומצמיח עלים כל השנה, כאילו גמר אומר להתיש אותי בטאטוא אין סופי, בספלי קפה מהולים בעלים קטנטנים, ובכביסה שמתובלת בנקודות חן ירקרקות. צרות נהדרות יופי שחזרת ליאת