מיואשת

שלום, אני בת 25, הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך 8 חודשים. יצרתי קשר חזק עם המטפלת ומאוד האמנתי בה ובטיפול. קצת אחרי תחילת הטיפול, אחרי שהתחלנו להיכנס לדברים הכי עמוקים וקשים, היא התבלבלה ואמרה שפרט מסויים משנה את ההערכה שלה עלי. מאותה פגישה הטיפול היה רדוד והפסקנו לדבר על אותם דברים קשים, ונסגרתי. מאותו זמן היה לי קשה להיות אצלה והמצב שלי הלך והתדרדר (דיכאון). כשהעלתי בפניה את העניין שהפסקנו לדבר על הדבר הכואב, כאילו הוא לא קרה, היא אמרה לי שפשוט קשה לי להיות בטיפול ושזו הסיבה שקשה לי להיות אצלה. כאילו לא קרה כלום. אחרי 8 חודשים גיליתי שהיא שיקרה לי וכשהעליתי את זה בפניה היא הסמיקה והכחישה ואמרה שהיא לא זוכרת. לאחר שיקול רב אזרתי אומץ והפסקתי את הטיפול, כשהבנתי שהוא רק עושה לי רע. ההחלטה היתה קשה עבורי משום שהייתי לבד לגמרי וגם הקשרים המעטים שהיו לי התרופפו במהלך הטיפול. מאז, כשנה, אני לבד ומאוד קשה לי. ניסיתי לפנות לפסיכולוגים אחרים אך אף אחד לא היה נראה לי כמוה ואני יודעת שיש פה סתירה, פשוט מאוד התחברתי אליה ולשיטת הטפול שלה. אני אובדת עצות וקשה לי להתחיל טיפול מהתחלה שוב ולקוות שלא להיפגע. אני יודעת שלהמשיך להיות לבד גם לא הדבר הנכון כי אני הולכת ומאבדת תקווה. אני לא יודעת מה לעשות, אני סובלת. מן מבוך שקשה לי לצאת ממנו. לא יודעת למי לפנות, לא שיתפתי אף אחד בכל זה ורק מתרחקת ומסתגרת. אין לי למי לפנות.

שלום תמי, את מתארת סוג של כשל אמפתי מצד המטפלת שלך, שפגע בך ונתן לך תחושה שאינך יכולה להיחשף בביטחה. מה שמעניין יותר, הוא החיבור שלך דווקא למי שנחווה בעיניך כפוגעני ולא מאפשר. לדעתי, כדאי לבחון מקרוב את הנטייה הזאת, דווקא בהקשר של טיפול מקצועי ובטוח. נסי להילחם בדחף לברוח מקשר מיטיב. יש דברים שקשה לעשות לבד או בשלט-רחוק. מגיע לך טיפול טוב. בהצלחה ליאת

בהקשר לדבריה של תמי, שמאוד נגעו לליבי. מה קורה או איך קורה שמתהפכות היוצרות, ומה הכוונה: כאשר באתי מס' פעמים למטפלת בבקשה לעזוב כי ככה וככה...אני הותקפתי לכל המשתמע מכך- היא האשימה אותי, שזה לא קשור אליה בכלל, והכל אלו הם השלכות שלי מחסכי העבר. והוסיפה ושירבבה שיש לי מחשבות יחס...(?) בכל מקרה, הטווסיט הזה, עשה לי בלאגן שלם בראש! כבר לא הבנתי מה מתוך דברי, מחשבותי ורגשותי הוא אמיתי (כאשר פעמים רבות הייתי מוכנה להישבע לך ליאת, כי הביקורת שלי היתה אובייקטיבית לחלוטין),או שמא הכל למעשה 'פרי דמיוני', בגלל השלכות, חסכים וכל שאר מיני ירקות... תודה לתמי, אני יכולה לשאול את ה השאלה שבגללה, גורמת לי לליקויים קוגניטבים ורגשיים. אני כל העת חשבתי שחוויתי סוג של גלישה (פסיכוטית), שבו בזמן היחסים ביני לבין הפסיכולוגית (דאז), היו פסיכוטים. ואני מרגישה שיש בי עכשיו סוג של ליקוי רגשי (ואולי גם קוגניטיבי), שמקשה עלי לראות את הדברים מתוך עולמי שלי, מתוך הזהות שלי, מתוך רצף החוויות שהיו לי עד אז...ולכן, גם דברי נשמעים ע"פ הרגשתי לא אותנטים. ליאת- האם זהו סוג של דיסוציאציה? ומה אם עכשיו , כאשר הטרואמה עברה (לפני שלוש שנים), עדיין יש סממנים ושאריות של דיסוציאציות...מה היה איתי עכשיו? אני מבינה כי אם הם לא עברו עד כה, סביר להניח כי ישארו כנזק פסיכולוגי בלתי- הפיך??? אודה לך מאוד על התיחסותך המלומדת ואם זאת האמפטית :-) שבת שלום כרמית

היי תמי, ראשית קבלי את בירכתי על האומץ היכולת והנחישות שלך בעזיבתך אותה- קבלי ח"ח. את חשת אותה אולי כלא אמינה ודבר זה החל ליצור משבר אמון, ושכנראה הדרך בה נגמר, היה בלתי נמנע. לי לקח שנתיים ושלושה חודשים לעזוב, כאשר אני צופה בהדרדרות שלי ובניבול שלי לאט לאט "ובזהירות", וזאת על אף שחשתי באי התאמה ובחוסר אמינותה לאחר 3 חודשים ראשונים. אני מצדיעה לך שהצלחת לקום (די מהר), ולא נכנסת אם הראש בקיר. יכול להיות שיהיו פסיכולוגים או מטופלים אשר היו אומרים לך בזמנו, להמשיך ולדבר עד שיעלה עשן. לדעתי, על אף ששכלית הרגשת את אימפוטניותה, רגשית נקשר אליה כמו שנקשרים לכל קשר אינטימי, לכן אולי את עוד מתאבלת עליה (לפחות כך אני מרגישה לגבי). אל תוותרי והמשיכי למצוא משהו אחר כשעכשיו את יותר 'חכמה', ויודעת מה את מחפשת. בהצלחה

איך מתחילים הכל מהתחלה? ואם גם זה לא ילך? איך אהיה בטוחה מהו טיפול טוב בשבילי? ואיך אחרי הכל מוצאים מטפל שטוב עבורי ?? תמי