מה לעשות

היי, כמה צריך לתת צאנס לטיפול אחרי "כאסח" שארע בין מטפל למטופל?? הפסיכולוגית לא חושבת שאני צריכה לעזוב.. (היא כמעט איבדה שליטה כמעט שאמרתי לה שאניי כנראה עוזבת ממש צעקה עלי) אני יודעת שמה שארע בינינו עלול לחזור על עצמו (פעם בשנה) כי פשוט יש שוני ענק ביני לבין הפסיכולוגית באישיות שלנו. (היא טיפוס יחסית אימפולסיבי , אני לעומת זאת אמנם לא אדם מרובע או קשוח דוקא אדם זורם אבל הרבה יותר מחושבת ושקולה) אני לפעמים חושבת על זה כמו קשר בין שני אנשים לקשר כזה הרי אין סיכוי ממשי זה משהו טיפולי אז למה כל כך הרבה להשקיע, מה גם שזה לא ילמד אותי לחיים(לא נראה לי שאנשים קרובים כמו בני זוג יהיו עם אופי כזה ולכן אין לי מה ללמוד מזה) זה לא רק העניין אני חושבת האם אני אוכל לסמוך עליה בעתיד לאחר הפשלות השונות, אני חושבת שלצערי זה תמיד יעיב במקום מסוים ויגרום לי לא לבטוח בה. אז גם אם הטיפול יתקדם זה יקרה הרבה הרבה יותר לאט ממה שהיה אמור להיות. אני עדין מרגישה שארוע אחר לפני שנה וחצי גם לקפאון של שנה אחריו .. כי למרות שהמשכתי היה לי קשה.. (ולצערי למרות שנתתי צאנס אני רואה שצדקתי) רק רציתי מאוד לספר לה מה מפריע לי היא דוחה לשבוע הבא "אין לה זמן.." אני חושבת לעצמי גם האנשים הכי עסוקים בעולם 10 דקות יכולים למצוא אם הם רוצים אז למה אין לי אפשרות רק לנסות להסביר לפחות מה כל כך פגע בי... רק לומר לה את זה אני לא בטוחה שהיא מבינה זאת. אז המסקנה שלי שהיא פשוט מחכה שאולי אני ארגע , וגם היא כנראה רוצה לחשוב צריכה להתייעץ איך להגיב להודעת העזיבה שלי... ( במשבר הקודם לפני שנה וחצי היא אמרה לי שאני גרמתי לה ללכת לייעוץ מה שתקופה ארוכה היא לא הייתה צריכה, ואני ניזכרת שגם פעם קודמת פתאום היא התחמקה כל הזמן במשך שבועיים נעלמה ולא רצתה גם פגישה , כי היא פשוט לא ידעה איך להגיב לפני שהיא שאלה עוד משהו.. זה קצת מצחיק אותי ההתחמקות) קצת מפריע לי ההתחמקות הזו.. בקצור, אין לי מושג מה אני צריכה לעשות זה מוזר לי אני מריגשה שאני צריכה ללכת לייעוץ אצל מטפל אחר מה לעשות(וזה מוגזם ללכת למטפל אחר עקב מטפל שלך) לפחות היום אחרי שלוש ימים שהייתי בקריסה חזרתי לעצמי והצלחתי לחזור למסלול חיים שגרתי וזה לא מטריד אותי ביומיים הארחרונים כל הזמן הייתי עם דמעות בעיניים (הלכתי לבחינה לאחר לילה ללא שינה) היום אני יכולה לדבר על זה בלי להרגיש שדמעות "חונקות" אותי. בקצור לא יודעת מה לעשות עם הסיפור הזה.

אחרי השיחה היום עם הפסיכולוגית שלי חשבתי שחבל שכתבתי כאן את מה שכתבתי אתמול (את הודעה זו) ולכן אם אפשר לא להתייחס להודעתי.. לא יודעת למה לקחתי אותה רחוק מידי........ מסתבר שקרה משהו לפסיכולוגית שלי שפשוט היא לא יכלה לומר כלום. אחד הדברים שמפריעים לי בטיפול זה העוצמות שעולות כגון: פגיעה, תלות וכד' עד כדי כך שאני לפעמים מרגישה כאלו הפכתי לאדם עם הפרעת אישיות גבולית וכך גם התנהגתי במקרה זה. למרות שבחיי היום יום אני האדם מאוד שונה ורחוק מזה.. שקול, זורם, לא תלותי, מאוד עצמאית ותמיד רגילה להיות בצד של המנהל ופחות בצד השני. וזה מפריע לי כי כשאני חושבת על כל מה שקרה אני אומרת לעצמי אם את עוזבת בלי קשר למי היה צודק בסיפור, כדי להיות אדם נורמטיבי כי אם אני נשארת פתאום עולים וצצים צדדים באישיות שלא נראים בחיי היום יום.. ולא ידעתי על קיומם(ומשברים שונים גורמים לי לסבול לאורך הדרך הזו..) אני יודעת שיש שיגידו שאם זה עולה אז כדאי להתייחס גם לצדדים שפחות נראים בחיים הרגילים, אך אני לא בטוחה שיש צורך לתת להם מקום הם לא מפריעים ולא מתבטאים סתם כך (אני חושבת שכמעט כל אדם יכול לפתח רגשות של תלות וכד' שלא היו מתפתחים סתם במרחב הרגיל ולכן אולי הכוח הטוב והרע שיש למטפל לא מחויב מציאות)

רחל יקרה, שמחתי לקרוא שהעניינים הסתדרו להם קצת. תמיד, מסתבר, חשוב לדבר. להקשיב. ובכל זאת הסערות והטלטלות הן דיירות משנה בחדר הטיפול, ועלינו ללמוד לקיים איתן יחסי שכנות טובה (או לפחות לכבד את קיומן). הפער בין מה שאת "בחיי היומיום" לבין מה שנחשף בחדר הטיפול - מטריד ככל שיהיה - מעיד על כך שנעשית עבודה בזירת חיי הנפש שלך. אל תיבהלי מזה כל כך. שלך ליאת