משאלה

בקול לא נשמע, של סוף, אפילו יותר מסוד נעלם מעצמי, אומר: "אל תתנו לקנאה לנצח... אל תתנו לקנאה לנצח" (כמה נאיבי... אוטופי...) זו אינה שאלה... (איני יכולה להתאים את עצמי לחוקים, אנא, סליחה... לא יודעת לבקש או לשאול... לא יכולה...), זו אינה שאלה - זו משאלה, ממש משאלה של לפני תום... אומרת אותה כמו מנטרה, שרק, רק לא יקרה לי בטיפול שלי. שרק לא יקרה... קשקוש, הרי זו אחריות שלי... לא, זה בלתי אפשרי... מנצלת את הפעם האחרונה, כנראה, בה אפשר להעלות לכאן הודעות מהסוג שאני כותבת, ואולי כבר לא... ומייד נמחקת... רגע לפני... זה לא משנה כל כך, אבל נשבר לי הלב...נסדק... סליחה ותודה...

יקרה שלי, כל מילות האחרית האלה מבהילות מדי... בבקשה חזרי על המנטרה ואל תתני לקנאה לנצח. אל תמ?חקי ואל תמ?חקי! כי במילים שלך, בהימצאות שלך (כאן ובכלל), בהוויה שלך, יש טעם רב ועשיר עבורי ועבורנו. אני רוצה להאמין שגם עבור עצמך... מבקשת מכאן לעזור ללב לא להשבר כל כך (בבקשה בבקשה בבקשה). אתך באמת, נויה

מצטרפת לנויה בבקשה.. יקרה שלי, המילים שלך משתמעות היום לכאן ולכאן- לסיום, (אולי..עוד לא בטוח..רגע..), של פרק אחד כאן בפורום, אך גם כמטאפורה לדברים נוספים.. מבהילים.. הלוואי ויכולתי לדעת בברור שלראשונים התכוונת.. יקרה שלי, גם שלי נסדק. לא טוב שדברים מתערערים עכשיו..לא טוב.. את תמיד מחזירה לי דימויים ישנים מ'הסיפור שאינו נגמר', את יודעת? כבר מהתחלה זה היה כך, זוכרת? (אני מתגעגעת לפעם). מדמיינת אותך הנסיכה שם, או אולי הסלע-איש הענק שאני כל כך אוהבת, שיודעים שיש דברים בלתי נמנעים.. אבל זה לא סוף הסיפור (כאמור- אינו נגמר)..גם אצלם תמיד הייתה שם גם תקווה. כן, תקווה נאיבית, אז מה! אני בעד תקוות נאיביות! זה לא עניין של גיל- אני פשוט בעדן! הן עדיפות עשרת מונים על אלף ואחד דברים אחרים. חווה את עצמי פורצת קדימה על סוסים, בעוד את מתנהלת בשקט לידי, בעצב, עם לב כבד. אני בכלל לא מותאמת היום.. סליחה.. (קצת עסוקה במלחמות פנימיות היום).. רק רוצה לומר לך שבשבילי את מייצגת את ה"פורום הישן" שלי, האהוב, כמו שהכרתי אותו כשרק העזתי לכתוב לראשונה ברשת. שהיית כאן לקבל את פניי, לקרוא אותי נכון כמו שהתכוונתי..להושיט לי יד.. הלוואי ויכולתי לשכפל אותך :-) או להחזיר את הפורום לאז.. את מעניקה לי תחושת מוכרות וחום גדולות מאוד. באמת. גם כשאת לא כותבת, אני אוהבת לדמיין את הנוכחות שלך שם, מאחורי אחד המסכים. אז יקרה שלי, שלא תעזי ללכת לשום מקום, את שומעת? :-) אם לא בשבילך, אז לפחות בשבילי ;-) הופס, ..נראה שלמדתי לבקש.. זה עדיין לא הסוף, ועדיין לא הגיע הזמן שלך. מצטערת, עדיין לא. יש לי עוד כמה דברים לכתוב לך, אבל אני לא בטוחה שאני בכלל בכיוון, אז אפסיק כאן. שולחת לך קרני אור בהירות וחמימות, שלך-שלך לילך. (איזה חרוז מרגיז..)

את יודעת, בימים האחרונים אני מדשדשת, לפחות בתחושה, על סף אבדון ומבוי סתום של הנשמה. לפני כמה ימים מישהי מאוד חכמה הזכירה לי כל מיני דברים שקשורים לתקווה. כמו למשל שיש לך מישהו שמחזיק את התקווה בשבילך ברגעים שאצלך קשה לראות אותה, שהיא קצת הלכה לאיבוד, ברגעים שאת הכי לא מאמינה...הוא מחזיק אותה בשבילך.... אל תשכחי את זה, התקווה שלך נמצאת שם אצלו, מחכה שתוכלי לשוב ולראות אותה, לשוב ולהחזיק בה בעצמך. אז את מבינה, זה לא יכול להיות עכשיו סוף, זה פשוט לא יכול להיות, כי יש לך שם תקווה שמחכה לך, שצריכה אותך ואת צריכה אותה. את לא יכולה ללכת ולהשאיר את התקווה שלך מאחור כך לבד. יש כבר כמה עצים בשלכת עכשיו. הם הולכים לעבור תקופה לא קלה, הם הולכים עוד מעט לשרוד חורף קר ולהתחפר עם השורשים עמוק באדמה, להוריד את הראש, ולחכות עד שתחלוף הסערה. וכבר סיכמנו שאם צמחים יכולים, אז על אחת כמה וכמה גם אנשים, לא? :-) אז אולי, אולי פשוט צריך להתחפר קצת עמוק בשורשים שעדיין מצליחים להחזיק אותנו, גם אם הם רעועים, ולחכות שהרעה תחלוף... מה את אומרת? איתך עד יחלוף זעם א.

שלום לך, נשמע שאת מדברת על אחרית הפורום עבורך או על אחרית של תקווה עבורך, ואולי על שניהם באופן כלשהו. בכל מקרה הדגשת את המילה קנאה, והייתי שמח אם היית עוזרת לי להבין למה התכוונת. בנוגע לפורום, גם אם הוא יעבור שינוי לזמן מה, שינוישברור לי שהוא לא פשוט, עדיין יהיה ניתן להיעזר בו. גם אם בצורה שונה מעט. אני מקווה שאת תמשיכי לשתף להיעזר ולעזור. דרור

הודעתך מבטאת מלנכוליה נעימה אכן, כחלק מן הטבע, גם האדם מתכנס פנימה עם חילופי העונות, מכין עצמו לחשכת החורף. רצוי שיהיה נעים בפנים, שהאח תבער בנועם, שיהיו מספיק עצים לבערה, שנלמד להסתפק בעושר הפנימי שלנו ולא לרוץ החוצה לחפש ריגושים שטחיים רצוי מאד לנצל את לילות החורף המתארכים לחשבון נפש, לא רק לחיטוט עצמי, לחשבון נפש אמיתי מול הזולת, מול אלה שנפגעו מאיתנו, ואם חלילה אנחנו בוחרים להמשיך ולפגוע בהם (לא אני, אבל מכירה כמה כאלה) אז לבדוק אצל עצמנו את הבעיה!!!!

הי... ששש..כבר לילה... ובכל זאת אני מבקשת, שאם תרגישי שאת רוצה או יכולה, אז שתשגרי הנה צפירת הרגעה קטנה.. או אולי דיווח באשר לשלומו של הלב הסדוק והנחמד שלך.. אחכה לך- לילך. (שוב החרוז המרגיז הזה..מה יהיה?! :-))

אם לילך היקרה שלנו אינה זוכה לשרשרת של תגובות....ובצדק.(לגבי התגובות) כך זה בדרך כלל בימים כתיקונם.. סליחה לילך ! על השמוש בך לדוגמא...פשוט....משהו פה התקלקל לי.. וידוי אישי קטן --י לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אהבתי את הפורום בצורתו הפרועה והמשתלחת .(כן,גם את השטויות שבו) כאבתי ,צחקתי. התרגשתי . ,נצבטתי ו.צבטתי ...קשת רחבה של רגושים מהודעות שונות ומגוונות. בקיצור,התמכרתי. עם כל המשתמע מכך. ובהתמכרות כמו בהתמכרות הייתי צריכה להזהר יותר.. ועכשו מה ,יהיה לנו פורום כמו אצל גידי רובינשטיין ? לא יודעת ,אולי יהיה לי זמן פנוי יותר... או ,אולי אחפש לי התמכרויות אחרות.?? שיהיה לכולם בוקר טוב וסתוי במיוחד. ולהת' בעידן החדש.