מתוך "הארץ" פשוט חוצפה

170 נשים וגברים שסבלו בילדותם פגיעה מינית ממתינים חודשים רבים לטיפול נפשי אך היחידה לנפגעי טראומה מינית בילדות של איכילוב קורסת: המדינה לא מעבירה תקציב והתור הולך ומתארך מנהלת היחידה: "אני נאלצת לעמוד מול אנשים שסבלו מטראומה ולהגיד להם להמתין" השבוע הבטיחה המדינה להעביר תקציב נוסף לנושא [ עמיר קורץ ] הם חוו בילדותם את אחת הטראומות הקשות ביותר: בן משפחתם או אדם קרוב התעלל בהם מינית והותיר בהם צלקות קשות. לאחר שהסתירו את המעשה - לעיתים מחמת הבושה, לעיתים בגלל הקושי להתמודד - החליטו לטפל בבעיות הנפשיות. אבל אז גילו כי התור ארוך: 170 נשים וגברים מתל אביב והמרכז ממתינים כיום לטיפול פסיכולוגי הניתן ביחידה לנפגעי טראומה מינית בילדות של המרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). חלקם מחכים שנה ואף יותר. איכילוב דווקא רוצה לטפל במצוקות של הנפגעים אולם מוצא עצמו חסר אונים - ביחידה עובדים בסך הכל שמונה מטפלים, חלקם בהתנדבות, והם אינם מצליחים לעמוד בעומס הפניות. הפתרון לבעיה, לדבריהם, תלוי בתקציבי המדינה שיאפשרו להם לתגבר את מספר המטפלים. והמטופלים? מי שיכול להרשות לעצמו פונה למגזר הפרטי. מי שלא, מחכה בתור או נשאר ללא סיוע. מנהלת היחידה, ד"ר ציביה זליגמן, פנתה לחברי הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת וביקשה מהם עזרה. "המצב הזה לא יכול להימשך יותר", אמרה בנחרצות. חברי הוועדה הבטיחו לעזור. היחידה לטיפול בנפגעי טראומה מינית בילדות הוקמה באיכילוב לפני תשע שנים. היא היחידה מסוגה באזור המרכז ויחידה דומה נוספת קיימת רק בבית החולים בני ציון בחיפה. 60 המטופלים באיכילוב הם צעירים ומבוגרים שחוו בילדותם גילוי עריות או התעללות מינית אחרת מצד אנשים שעליהם סמכו. הצעירים ביניהם בני 20, המבוגרים בסביבות גיל 60, רובם נשים. מאחר שאיכילוב הוא המקום היחיד מסוגו באזור המרכז פונים ליחידה גם תושבים מדרום הארץ ומצפונה. כל מטופל מגיע ליחידה פעם בשבוע והטיפול נמשך לפעמים גם מספר שנים. לדברי גורמים באיכילוב, בזכות המודעות הציבורית הגוברת לנושא הפגיעה המינית מתארך תור הפונים משנה לשנה, וכיום הוא מסתכם בחודשים רבים, למרות שמדובר במצוקה המחייבת טיפול מהיר ומעמיק. "אם מחר תפנה אלי צעירה שזקוקה לטיפול, אגיד לה שאני מודעת לעובדה כי הקושי גרם לה להגיע לכאן באיחור ולבקש עזרה, אבל היא תיאלץ להמתין מספר חודשים עד שנה או לפנות לטיפול פרטי", אומרת ד"ר זליגמן בכאב. ד"ר זליגמן ד"ר זליגמן "מי שאין לו כסף, נתקע. אנחנו תמיד לוקחים את פרטי הפונים וחוזרים אליהם כשמתפנה מקום. לפעמים הם אומרים 'סוף סוף הגעתם אלי', לפעמים יש כאלה שמוותרים. מספר הממתינים כיום הוא פי שלושה ממספר המטופלים ביחידה". אחת הממתינות לטיפול ביחידה היא תל אביבית בת 35 שבמשך שנים התקשתה לדבר. התקיפה המינית הראשונה שחוותה היתה בגיל שש, כאשר אביה פגע בה בזמן ששהתה באמבטיה. התקיפות, סיפרה, נמשכו לאורך הילדות והנעורים עד שהתגייסה לצבא. אמה ידעה ושתקה. "אני סובלת מחוסר ביטחון עצום ומאז לא מצליחה לקשור קשרים. בגלל זה אני רווקה", היא מספרת בשקט. "אני לא מחזיקה מעמד במקומות עבודה, יש לי פחד ממגע עם אנשים ואני מבינה מהיכן הקושי. אני מרגישה חסרת ערך. אדם שלא אוהב את עצמו לא יכול לקבל אהבה. "הייתי שנים בטיפולים פסיכולוגיים שרק בלבלו אותי יותר. חברה הפנתה אותי לאיכילוב אבל אני נאלצת להמתין. ההמתנה הזו קשה מאוד למי שמשווע לעזרה". ד"ר זליגמן שומעת את דברי הצעירה, דוגמה אחת מיני רבות, ומתכווצת בכיסאה. "אני נאלצת לעמוד מול אנשים שסבלו מהטראומה לפני 30-20 שנה ואין לי מה להגיד להם אחרי שנים ששמרו את הדבר בסוד", היא אומרת. "הם פורצים בבכי ואני אומרת להם 'תמתינו'. קשה לי עם זה. אין אצלנו תקנים, אין שעות טיפול ואין עוד מרכזים כאלה בסביבה. "לא ייתכן שטיפול כזה ייעשה מתרומות ובהתנדבות. המדינה חייבת לקחת אחריות על נפגעי טראומה מינית. אם היא לא תעשה זאת זה יעלה לה יותר. נפגעים שלא מקבלים טיפול הופכים לעיתים לנטל על המדינה. חלקם הופכים למובטלים או שנזקקים לאשפוז פסיכיאטרי. מי שעבר טראומת ילדות עשוי לפגוע בעתיד בילדים שלו. המדינה חייבת להפנות תקציב לנושא החשוב הזה". מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, מרית דנון, בתגובה: "ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הכריז על העברת תקציב של 15 מיליון שקל לטיפול בנפגעי תקיפה מינית. בתוך זה נכנס גם איכילוב. כמו כן, תוקם ועדה בין משרדית שתבחן את הבעיות שמעלה איכילוב. אנו מודעים לפעילות החשובה שנעשית בבית החולים ולחשיבות שבהקצאת משאבים נוספים"

חומות של שתיקה מעשה ההתאבדות של אפרת, סטודנטית לפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית, בחודש שעבר הוא גם סיפור של חוסר אחריות מצד המוסדות האחראים: המשטרה סגרה את תיק התלונה על התעללות מינית, רק משום שלא מסרה את שמות התוקפים, הקיבוץ ידע ולא עשה דבר, האוניברסיטה הפסיקה את הטיפול הפסיכולוגי אף שהייתה מודעת למצבה. האם, אחרי הכול, אנחנו רק מספר? מי שלא היה עסוק מדי בתקופת הבחינות ודאי שמע על אפרת, סטודנטית לפסיכולוגיה ויחב"ל באוניברסיטה העברית, בת 27, שתלתה את עצמה במעונות האוניברסיטה ב-25 בינואר, ושמה קץ לחייה. האינסטינקט הראשוני של החברה שלנו הוא לתייג את המתאבדים שבתוכנו כחלשי אופי, אינטרסנטיים, אנשים החושבים רק על הסבל שלהם וחסרי עמוד שדרה. אבל אפרת לא הייתה כזו, ותיאורים אלו מתהפכים לגמרי לשמע ספור החיים שלה, סיפור החיים והמוות. בעיתונות הארצית דווח שהגורם להתאבדות היה גילוי עריות ואונס קבוצתי שחוותה בנעוריה בקיבוץ שבו נולדה- עין דור. אך האשמים בסיפור זה אינם רק הגורמים הישירים לסבלה, התוקפים, אלא גם מוסדות החברה- שלא היו שם כדי לעזור. אפרת, 'אפי' בפי חבריה, נולדה בקיבוץ עין דור שבצפון, למדה בפנימייה האזורית ובגיל 15 עזבה את הקיבוץ. יותר מדי זיכרונות רעים מהמקום, ודווקא מהאנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים אליה. היא עברה לירושלים והחלה ללמוד בתיכון למדעים ואמנויות בעיר, והייתה לתלמידה מצטיינת. את שנת השירות שלפני הצבא עשתה בקיבוץ מעברות- ליוותה נוער מכמה קיבוצים וטיפלה בבעיות דומות לאלו שחוותה בנעוריה. בצבא הכירו בה כחיילת בודדה. היא שירתה בצבא בתפקיד מורה חיילת במקום "הכי קשה בארץ", כפי שמתארת אחת מחברותיה הקרובות: "הייתה לה מסירות אין- סופית לחניכים שלה, היא אף פעם לא שידרה שאין לה זמן, תמיד הייתה 100% שלך". לא פעם הוזעקה אפרת לפנות ילד מביתו, והעידה במשטרה על ילדים שידעה כי הם סובלים מהתעללות משפחתם בהם. נדמה היה שהיא מנסה לתת עזרה במקומות שבהם היא לא קיבלה אותה. "אני זוכרת איך היא התקשרה אליי וסיפרה בהתרגשות שהגיעה לראיון בפר"ח כדי לשמש חונכת רגילה, אך הצצה בקורות החיים שלה הפכה אותה להיות 'רכזת חינוך מיוחד', תפקיד שמקבלים תלמידי תואר שני בפסיכולוגיה, ובטח לא סטודנטית שנה ראשונה", מספרת החברה. לא פלא שהכינוי שלה היה "אפי ראש ממשלה". היא שכנעה את כולם שהיא עוד תהיה ראש ממשלה, ותצליח לשנות במעט ולהפוך את העולם הזה לקצת יותר טוב. מעטים ידעו מה עובר עליה בחייה האישיים. לפעמים הפלשבקים מהעבר היו חוזרים. אפרת ידעה שאינה יכולה להתמודד לבד עם הפוסט- טראומה שלה, ופנתה למרכז לנפגעות תקיפה מינית. "מרכז הסיוע מטפל בעזרה ראשונית בלבד, ואסור שייווצר קשר ארוך עם מטופל, אבל לכל אחת שטפלה באפי היה לה קשר מיוחד איתה. היא שובת לב, יש לה עיניים אמיתיות וכנות, רואים את הילדה הזו ומעריצים אותה אוטומטית", מספרת דניאלה טופור, 28, מתנדבת זה 5 שנים במרכז הסיוע באזור השרון. טופור התחברה עמה ולמדה להכירה: "דרך עיניה יכלו לראות בדיוק מה עובר עליה, ושהיא סובלת אפילו כשהיא מנסה לעזור לעצמה, ואף אחד לא יכול או מוכן לעזור לה....". טופור מתכוונת לכך שבישראל לא קיים שום מקום המטפל בפוסט- טראומה לנפגעות תקיפה מינית. הילה קרנר סולימן, מנהלת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מסבירה: "יש את מרכזי הסיוע מעניקים ליווי ותמיכה, ויש טיפול פסיכולוגי, אך חסרה מסגרת סגורה פסיכיאטרית המותאמת לנפגעות גילוי עריות ותקיפה מינית, שבמצב אובדני יוכלו לשהות שם כמה שצריך, פעם בכמה זמן, עד שהן מתאזנות". באין מסגרת ראויה, ברגעים קשים אשפזה אפרת את עצמה במחלקות פסיכיאטריות רגילות, המערבות בנים ובנות, ונתקלה במראות קשים. קרנר – סולימן ביקשה ממנה לתאר את מצבה ואת רגשותיה, כדי להציגם בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ועדה שהתכנסה ביום שבו התאבדה, במטרה לשכנע בחשיבות שיש להקמת מסגרת מתאימה. אפרת כתבה: "המחלקה הפתוחה היא מעורבת, והרוב בנים, ואני לא יכולה לישון בלילה ולהפחית פלשבקים במקום שיש בו בנים. הרופא הכונן גבר. קשה לי מאוד לדבר איתו. הוא אומר שהמקרה שלי עצוב נורא אבל שאין לו כלים לעזור לי... שהמחלקה הסגורה היא רק לפסיכוטים ושהפתוחה היא מעורבת, מזל שהרופא הוא גבר ואני מפחדת, אחרת היו נוזלות לי דמעות..". אפרת טופלה בשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה העברית במשך כמה חודים, אך גם שם נאלצו להפסיק את הטיפול בה, משום שלא היו להם הכלים לכך, זאת על אף שידעו כי אין לה מסגרת חלופית. "בשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה אמרו לה שהיא צריכה טיפול יותר אינטנסיבי, ושהם לא יכולים להמשיך לטפל בה. אבל מצד שני היא לא קיבלה מקום אחר המתאים לה, כי אין מקום כזה. וכך הפסיקו לה את הטיפול הפסיכולוגי, למרות שהתחננו אליהם שישאירו אותו בינתיים, והיא נפלה בין הכיסאות..." מתארת טופור.

איזה אובדן של אישה מקסימה שכל מה שהיא היתה זקוקה לו זה מסגרת מתאימה לשיקום, מחריד.....

מדהים שאנו לא יכולים לדעת מי בסביבתנו סובל כל כך מפחיד!!