...

פשוט רע לי.נמאס לי.וזהו.זה לא עובר.כל צעד שעושה עפה עשר אחורה. קצת הרבה עייפה מלהילחם.לא טוב לי.ואני מנסה לשכנע את עצמי שזאת רק תקופה והיא תעבור,שזו רק הרגשה אבל זה לא....זה לא.. איזה בכיינות אבל אני לא כזאת בכיינית נשבעת..אני חזקה ומוגנת מסביב לחומות ההגנה שבניתי סביבי.לא נותנת לאף אחד להתקרב.אין כלום ששוה את זה.אני לא שווה את זה.המאסתי את עצמי בכל מקום.אז נכון יש מי שיעמוד לצידי,יש מי שינגב את הדמעות,אבל די מספיק.לא אביא אף אחד למצבים של חוסר אונים.כשזה הופך להיות יותר מידי...וסתם בלי סיבה.זה כבר מוזר ומבלבל,ולא מובן...ואני לא יכולה לראות אותי ככה...שונאת את הקטעים האלו שחושבים שאני 'צומי' .פאק לא צריכה את זה... אני רוצה להיות לבד...וכשהלבד והעצבות אוכלים מבפנים לא חושבים,פשוט לא חושבים,ואני עושה כל מיני שטויות..והיום חבר שלי אמר לי שגם אם זה מאוד קשה ,עדיף לפרוק ולבכות ולדבר על זה, עדיף מליפול ולוותר...אם יכולתי להפנים את זה...עכשיו לא יכולה .לא יכולה להגיד "קשה לי עכשיו" ,אבל גם לא יכולה להסתיר את זה..העיניים נפוחות מבכי והן אומרות הכל.... זה לא שאני מוותרת פשוט המלחמה שלי כבר לא מצליחה

ככ טוב .. מקווה שהתחושות האלה ידעכו ..מעט ותוכלי לתת לקרובים אלייך - לחבר אפילו לחבק ולהגן .. כי את צריכה את זה ..כי זה מגיע לך !!! אני יודעת עד כמה התחושה הזו ..הורסת .. מורידה למקומות נמוכים ..מחזירה כמה צעדים אחורה .. אבל זכרי שזו רק תחושה ..ואני מקווה שהיא תעלם במהרה .. אל תתיאשי יקרה , אני כאן איתך ... מחבקת ומחזקת .. ש'

שלום חן, צר לי לקרוא שהתקופה הקשה עודנה כאן. את נלחמת כלביאה, ולפעמים גם ללביאות מותר לנוח... חזקי ואמצי בדרך הקשה, אורנה

אין לי מילים.. רק מודה מכל ליבי על החיזוקים שלכן מכאן. מודה ומעריכה. (אין לי מילים...) חן