אליאן

ערב טוב! מה שלומך? איך את מסתדרת עכשיו כשהילדים בחופש? אני עדיין עייפה, עובדת המון כדי להספיק לגמור עבודה לפני פסח. בליל הסדר נהיה אצל ההורים של בעלי, שזה סוג של עונש... :-) אני מקוה שיש לכם תכניות נחמדות לחג. להת' בנתיים.

כמו שאומר המשפט - שלא יהיה יותר גרוע.... כל יום שאני מצליחה לעבור אני אומרת ברוך השם... לא שאני דתיה או משהו אבל זה יוצא. בשבוע שעבר המטפל שלי נסע לחו"ל לשבוע. זה היה ביום רביעי ובמשך יומיים ישנתי כל הזמן ואיכשהו הילדים דאגו לעצמם... בשבת התאוששתי קצת והיה בסדר. אתמול הייתי עם הבן הגדול אצל הפסיכיאטרית שלו. הוא היה באי שקט ובכלל בשיחה הוא דיבר על החברים שלו ועל זה שהוא לא רוצה להפרד מהם כי הם עוזרים לו. ביקשתי ממנה לעשות שינוי בתרופה והיא אמרת שהרבה אין מה לעשות (הוא קיבל כבר המון סוגים של תרופות והוא עמיד בפניהם) הוא התחיל דיאטה לפני כשבועיים וכל המאמצים שהוא ואני והבית עשו,הוא הצליח להוריד רק כשני קילו. אני מספרת לרופאה שלו שהקורדינאציה שלו לא בסדר והוא עייף ורעב כל הזמן אז היא אומרת, " טוב, את זה אנחנו יודעים" במקום לצעוד קדימה אני צועדת אחורה... ולסיום... את בטח מצטערת ששאלת לשלומי.. אגב ,אנחנו עושים את החג גם אצל הוריו של בעלי (המכה ה- 13 ) ביי לעת עתה..

רחל, ראית את ההודעה ממני בדף 152 של שעה 23:31 ?

אהלן! בטח שקראתי! אבל לא תמיד אני מצליחה להגיב- או שאני נרגשת מדי ולא יוצאות לי מילים, או שהביקורת העצמית שלי משמידה כל מה שאני כותבת... אל תכעסי עלי, אבל הייתי עסוקה בשני דברים שסיפרת: בבעל, שהוא גייס חמישי ובאשה- האמא- שהיא הכי חשובה, כלומר- במקום הראשון. אני מנסה קצת לחשוב על הזוגיות שלי, ומאד קשה לי לחשוב במונחים של ראשון וחמישי. זה כל-כך רחוק אחד מהשני... אני קוראת את כל ההודעות שאת כותבת, ואני כל-כך מעריכה את ההשקעה שלך בילדים. אני מדמיינת לי את שלושתם, והם נראים לי כאלה מקסימים. כמוך, כנראה.