שאלה

עברתי תקיפה מינית כשהייתי נערה. יש לי עד היום בעיות מיניות בזוגיות מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי אני שוקלת ללכת לטיפול בסרוגייט האם שמעתם על יעילות הטיפול במקרים של טראומות מיניות האם זה יכול "לשחרר" את הכאב?

הסכנה הגדולה ביותר במצבי לחץ טראומטיים היא תחושת חוסר האונים מול האיום, העלולה להפוך לתחושה פנימית כרונית של שרירותיות וחוסר אונים שחוזרת ומציפה את האדם. במהלך ההחלמה הטבעי האדם נאבק בהשתלטות של תחושת חוסר האונים הכרונית כאשר הוא חש את עצמו מתמודד ושולט על גורלו ועל עצמו. הוא משקם את פיסת החוקיות בחייו ובעולם והוא משקם את יכולתו להעניק להם משמעות גם לאחר הטראומה. ההתמודדות מונעת את ההרס הפנימי הבא בגלל הטראומה. הטיפול נועד לסייע לתהליך ההחלמה הטבעי: שמירה על שיווי משקל, סדר פנימי, יציבות ובניית זהות אישית מאוחדת. המטפל מתמקד באמצעים לתיקון החלקים שבהם ההתמודדות נכשלת או אינה מספקת, כשהוא נשען על החלקים המתפקדים ועידודם. המטפל מסייע בשמירה על חוקיות ואף יצירת חוקיות חדשה שתסייע בתכנון התמודדות פעילה וביצועה.

מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית ירושלים 'הצגה חוזרת' - חוויה מחודשת של הטראומה בתוך יחסי הטיפול בנפגעות גילוי עריות, יעלה לבבי מתקציר ההרצאה הושמטו התאורים הקלינים על מנת להגן על פרטיות המטופלות, דבר שיצר קטיעות בגוף הטקסט, ועל כך התנצלותי.. בסיום הוספתי חלק שעוסק בשחזור הטראומה בתוך הקשר ותפקידו הבונה בתוך הטיפול. היום אני באה לדבר על זעם ורוע. לא הרוע שהתקיים במציאות של כל ילדה נפגעת גילוי עריות שגילויי הרוע והתוקפנות של המתעלל נצרבו בגופה ונפשה. אני באה לדבר על האופן בו קולו של הזעם מתקיים בחדר הטיפול. על שחזור חווית החודרנות והתוקפנות, ועל האופן בו היא נצרבת בתוכנו- המטפלים - ומכריחה אותנו לחוות את הרוע בתוכנו הן כקורבן והן כמתעלל. התוקפנות היא בעצם שחזור של היחסים המוקדמים. זו הדרך בה המטופלת מספרת לנו את מה שעברה. זו הדרך היחידה בה התחושות הקשות הלא מדוברות מתגלמות מחדש בחדר ועוברות המללה , הכרה ועיבוד באמצעות תהליך הטיפול. עבור נפגעות טראומה מינית בילדות ההתפתחות של קשר טיפולי הנה תהליך מרכזי בריפוי. המטופלת מגיעה לקשר עם חוסר אמון עמוק, חווית ניצול, כעס, בדידות גדולה ומשאלה לתיקון. היא מגלה רגישות מוגברת לכל סימן שיכול להתפרש כנטישה או ניצול מצד המטפלת. ההזמנה ליצירת קשר של אמון ואינטימיות משחזרים את תחושת הסכנה ביחסים המוקדמים עם האובייקט הפוגע. הטיפול, לפחות בתחילתו, לא נחווה כעוזר אלא כהתקפה על העצמי. כמערכת ציפיות שרק מדגישה את תחושת "חוסר המותאמות" ואת היותה של המטופלת יוצאת דופן וחריגה בתוך המין האנושי. בשל כך, שלב הכרחי מהותי בטיפול הינו יצירת אמון ומקום בטוח. פריצת גבולות הטיפול והניסיון לחדור אל המטפל מאפיין במידה מסוימת כל טיפול, אך נחווים בטיפולים בנפגעות גילוי עריות כציר מרכזי. כמטפלת אני חווה לעיתים מאבק קיומי לשרוד טיפול שכזה. קיים צורך מתמיד לא להיבלע בתוכו ולשמור על הגבולות: גבולות הטיפול, גבולות המטופלת וגבולות המטפלת. הטיפול מעמיד אתגרים קשים באופן בלתי פוסק. בנוסף לבדיקה הבלתי פוסקת של הסטינג כמו גם לפריצתו כל הזמן ( טלפונים הביתה, מצבי חרדה ומשבר שדורשים את התגייסותי במגוון שיטות, חובות כספיים קשים לניהול ועוד), אני חווה תחושות רגשיות שלא מאפיינות טיפולים אחרים כגון: תחושה שהמטופלות קוראות את מחשבותיי או לחלופין יודעות עלי דברים (למטופלות אלו יכולת מדהימה לאסוף פרטים על חיי, לפגוש אנשים שמכירים אותי ולטפטף רמזים במפגשים על כך שהן יודעות יותר ממה שהן אומרות), הזדהות חזקה עם הסיפורים הקשים ולחלופין תחושות קשות של חוסר אונים - חוויה שלי כמטפלת לא יודעת וחסרת כישורים. אני רוצה להציג את האופן שבו החוויה הטראומטית משתחזרת בתוך יחסי הטיפול באמצעות הטיפול בד' שעברה התעללות מינית על ידי אביה. בהמשך אתייחס יותר למושגים חודרנות, צמצום המרחב הפנימי ותחושת הרוע שהופכים ממרכיבים בחווית הפגיעה לחוויה מרכזית בחדר הטיפול Enactment של הטראומה בתוך המרחב הטיפולי – הפרק לא כלול בתקציר זה דיון במושגים חודרנות, צמצום המרחב הפנימי ורוע בעבודה על החומרים זיהיתי אינטואיטיבית את החוויה של החודרנות, צמצום המרחב – או אם תרצו תחושת השיתוק וחוסר האונים וחווית הרוע. רק מאוחר יותר, כמו חיבור פרגמנטים לאחר עיבוד זיהיתי את ההקבלה לתהליך ההתעללות: החודרנות למרחב האישי, לגוף והנפש, תהליך ההצטמצמות בתוך העצמי, והתוצאה – תחושת ההכתמה, העיוות והרוע. (בחלק הבא אני רוצה להרחיב מעט על כל אחד מהמושגים. חודרנות תיאור הטיפול הדגים את חווית החודרנות המציפה שמלווה את הטיפול בנפגעות גילוי עריות, לה שותפות המטופלת והמטפלת כאחת. המטופלת חווה אותי חודרת לחייה, גונבת ממנה, ומשנה את חייה, ובמקביל גם אני חווה אותה חודרת אלי – יודעת עלי דברים, מטרידה את מחשבותיי ופורצת לחלומותיי. החדירה מקבלת אופי פוגעני של גנבה, לכלוך הרס וזיהום. הניסיון "לדעת אותי מבפנים" נעשה תוך חוויה של אובדן גבולות, שיתוק וחרדה (צמצום המרחב) ממש באופן בו האב המתעלל "ידע אותה". החודרנות הופכת אמצעי סדיסטי באמצעותו משחזרות מטופלות את הקשר המתעלל. הן מתקיפות את גבולות הטיפול ואת גבולות המרחב הפרטי של המטפלת באופנים שונים: התעלמות מסיום הפגישה, טלפונים רבים בין הפגישות, הערות חודרניות על לבוש והופעת המטפלת, יכולת לאסוף פרטים על חיי המטפלת וכו'. מצב זה מעורר חווית רדיפה ואיום המתבטאת בתחושות של אי נוחות, חרדה מהיחשפות ומתח המלווה את המפגש. צמצום המרחב הפנימי טראומת גילוי העריות מתרחשת בתוך המרחב הפנימי של הנפש ובמרחב הפנטזיה של הילדה עם אביה. אקט גילוי העריות החודרני גורם לצמצום המרחב הפנימי, לתחושה של שיתוק וחוסר אונים. כפי שתואר בטיפול בדנה אחת החוויות הדומיננטיות הנה חוסר יכולת בחירה, חוסר אופציות ואפשרויות פעולה כתוצאה של הטראומה. תחושת הצמצום וחוסר המרחב לפעול ( space of action ) מקבלת ביטוי גם בתחושות חזקות שלי כמטפלת של 'ידיים קשורות' וחוסר אונים מחד, ומאידך, חוויה שגם בחדר אין לי מרחב, כפי שיודגם בהמשך. בטיפול בנפגעות טראומה משתחזרים לאורך תקופות ארוכות נסיונות לחדור את גבולות המרחב החיצוני והפנימי של המטפלת. ניתן לראות פעולות של המטופלות שמטרתן טשטוש הגבולות הפיזיים (למשל, משאלה או ניסיון לשבת קרוב יותר, בקשת חיבוק בסוף פגישה), ניסיון לבטא את הדמיון למטפלת בצורות שונות, למשל בלבוש או תסרוקת דומה, או באמצעות בחירות אישיות שנתפסות כדומות, טלפונים בין הפגישות ויוזמות למפגשים "שונים". לחלופין – קיימת הזדקקות לנוכחות מלאה של המטפלת בקשר. שתיקות, שניות של חוסר קשב או לחלופין אובדן פגישה נחוות כנטישה ומעוררות זעם גדול או חרדה מציפה. . חווית צמצום המרחב של המטפלת הנה תגובה לחודרנות המתממשת בתוך יחסי הטיפול, ומקבלת ביטוי בעיקר בתחושות הפיזיות והנפשיות במהלך הפגישות ולאחריהן: תחושת רעב בסוף פגישות, חוויות של חוסר קומפטנטיות ושיתוק , חוויה שאני לא מובנת למטופלת ו 'קושי למצוא את המילים המתאימות'. בולאס מתאר את חוסר המרחב הפנימי של המטפל כשהוא מתייחס לייאוש שלו כמטפל בנפגעת גילוי עריות סביב אובדן יכולתו למחשבה רפלקטיבית, שנחוית כ - "חללים במוח המטפל". לטענתו, הניצול לא מאפשר/ לא משאיר מקום לעבודה אנאליטית. כשם, שכשהאב חודר לילדה, היא לא יכולה יותר לשחק עם האב בדמיונה, ובכך נפגעה יכולתה לדמיין, כך, הוידוי הכבד של המטופלת על מה שקרה לה לא מאפשר למטפל לדמיין אותה בכל מיני צורות בדמיונו, לשקף הרבה נושאים, להיאבד בהרבה מרחבים, לשחק עם ייצוגים … הוא צריך להיצמד לעובדה! לאירוע הממשי. "במובן מסוים הקורבן מעביר את האקט אל המטפל שעשוי להרגיש שהוא איבד את זכותו לפרש ממש באותו אופן בו הקורבן איבדה את זכותה לחלום, לשחק ולרצות". העבודה על המרחב הפנימי שנפרץ בתוך הטיפול מאפשרת בנייה מחודשת של מרחב אישי ומרחב בתוך היחסים. המטופלת משחזרת בתוך הטיפול את הקונפליקט הפנימי בין ידיעה לאי ידיעה, מציאות ודמיון, תוך שהיא מבססת את תחושת הבעלות המחודשת על גופה מחשבותיה ותחושותיה שנפרצו. החלומות של המטופלת על המטפלת הינם כמו חישנים הנשלחים בעקבות תחושות פנימיות שעדיין אין להם מילים. אישור התחושות הפנימיות עשוי להפוך לכלי רב משמעות בהחזרת הביטחון של המטופלת בתחושותיה וביכולתה לזהות את המציאות כהוויתה. התעללות ורוע תחושת הרוע היא התוצר בקרב אלו שהוזרקה לתוכן מידה כל כך גדולה של תוקפנות ורוע. העצמי של קורבנות גילוי העריות מזוהה לחילופין עם הקורבן או המתעלל. דיוויס ופראולי (1991) מתארות רצף שבו המטופלת לוקחת את תפקיד המתעלל הסדיסטי בשל צורך שעולה בה לפיצוי על מה שעברה. התביעה הקיצונית שלה לפיצוי גורמת לה להיות תובענית באופן סדיסטי ולמטפלת להפוך קורבן חסר אונים. ניתן לראות זאת בטיפולים בהערות מעליבות המופנות כלפי המטפלת שנוגעות ליכולותיה כמטפלת, אופייה ולעיתים להופעתה החיצונית, הערות על טיב הטיפול ("הטיפול הרס לי את החיים"), או לחלופין ביטויי כוחנות כגון התעלמות מסיום פגישה או מהצורך לשלם על הטיפול. היחסים היותר סמויים ופחות נגישים לחוויתה המודעת של המטופלת הם אלו בהם היא מזוהה עם המתעלל והאחר הוא הקורבן. דיויס ופראולי טוענות כי יכולת המטפלת לעמת/ להכיר למטופלת את האינטרויקט הסדיסטי הינה בעלת הערך הריפויי הרב ביותר. לטענתן האינטריקט המתעלל שבתוך הקורבן, הוא החלק שבתוך הילדה היה נחוש לשרוד, וששאל מההורה המתעלל דרכים להגן על החלקים היותר פגיעים של עצמו. התייחסות שונה מופיעה אצל בולאס במאמר " Dead mother, dead child " (1999).בולאס מתאר את האופן בו ההורה "מזריק" לתוכו של הילד (במאמר, האם מזריקה את הדכאון). ההזרקה שמקורה בהזדהות השלכתית הורית או טראומה "מזהמת" את העצמי. או במילים אחרות, הכאב שנגרם על ידי הטראומה גורם לשינוי בעצמי. המטופלת מרגישה "מזוהמת", מוכתמת על ידי ארועים/קשרים בעברה. חווית הרוע מופיעה גם אצלי המטפלת במקומות בהם אני חשה לא קשובה, לא אמפטית, לפעמים לאחר מתקפה לא נעימה מייחלת לסיום הפגישה או לשבוע ההפסקה בין הפגישות. לעיתים אני מרגישה שאני משקיעה, מתאמצת, אמפטית וקשובה, אך שום דבר לא מספק את המטופלת. התסכול, הכעס וחוסר האונים שמתעוררים במצבים אלו גורמים למטפלת לרצות לנטוש פיזית או רגשית את המטופלת. מחשבות מסכמות על שחזור הטראומה בתוך הקשר ותפקידו הבונה בתוך הטיפול קסורלה מתייחס ל enactment כמשאב בעל ערך רב לטיפול. לטענתו, זהו כוח בעל ערך טיפולי מהרגע בו המטפל מבין את משמעותו, ובאמצעותו ניתן לחשוף אזורים שהמטפל והמטופל עיוורים לגביהם. קסורלה מדגיש את הצורך "להרוויח מהזוגיות" על מנת להבין מה קורה ו"לפצח" את הנקודות העוורות בתהליך ( Cassorla, 2001 ). מיטשל מתייחס לטיפול כאל היחלצות ממלכודת של קונפיגורציות יחסים בתוכה נלכדו המטפל והמטופל לטענתו: "המאפיין המרכזי של הפעולה התרפויטית הפסיכואנליטית הוא הצמיחה של משהו חדש ממשהו ישן". בלב העבודה המטפל מוצא את עצמו לכוד בתוך הדינאמיקה של המטופל שתמיד מעורבבת עם מאפיינים משלימים של דינאמיקת המטפל. על מנת להיחלץ מהמלכודת, המטפל והמטופל חייבים להיאבק יחד כדי למצוא סוג חדש של קשר רגשי. בנג'מין (1990) כותבת כי חלק ניכר מהעבודה בטיפול מושקע במאמץ להפוך את זרם ה- enactment וההשלכה הבלתי פוסקים למרחב של אינטרסוביקטיביות, מרחב של הכרה הדדית. גם דיוויס ופראולי (1991) וגרנד(1991,2000) מחזקות את העמדה לפיה השחזור של הקונפיגורציות ההתיחסותיות ביחסים הטיפוליים והפרוש שלהם הם הגורמים ה"ריפויים". בצד הצורך לשרוד את השחזורים הטראומטיים בתוך המרחב הטיפולי, טוענים תאורטיקנים שונים שהאפשרות לחקור ולגלות את המטפל הנה חלק הכרחי באפשרות המטופלת לגדול מהמקום הטראומטי, לפתח יחסי אמון, ומנוף להחלמה ויצירת אינטגרציה פנימית. החודרנות לתוך המטפל מהווה בו זמנית גם אמצעי גדילה והתפתחות. המטופלת שעולמה נפרץ לומדת מחדש את העולם כמו תינוק הלומד את האובייקט באמצעות חדירה לגופו ולימוד פנימיותו. מלצר ( Meltzer, 1992 ) בהתבסס על עבודתה של מלאני קליין דן באספקט החודרני של הזדהות השלכתית. הוא מבחין בין הזדהות השלכתית "נורמאלית" ובין הזדהות חודרנית אומניפוטנטית עם אלמנטים של אלפא. הוא מתאר את האופן בו התינוק נכנס לתוך האובייקט, גופו, ופרטיותו כדרך ללמוד את העולם. החודרנות אל האחר הינה דרך לזהות את המקום של המטופלת מול האחר ובכך לבנות מחדש את גבולות הנפרדות, ככל שהפגיעה במרחב הפנימי גדולה יותר כך אולי ניתן לראות יותר ביטויי חודרנות לתוך המטפל. החדירה לתוך המטפל, והחקירה שלו מאפשרת הרחבה מחדש של המרחב הפנימי שהצטמצם. מכיוון שהטראומה האינצסטואלית מתרחשת במהותה בתוך קונטקסט התייחסותי, המרחב הטיפולי מהווה הזדמנות לחוויה מתקנת ומעצימה. כך, יש משמעות טיפולית עמוקה, בהזמנה מצד המטפלת, להעניק מקום ותיקוף לרגשות ולמחשבות של המטופלת בנוגע לסובייקטיביות של המטפלת, כרגשות ומחשבות קבילות ומתקבלות על הדעת ולא רק מעוותות, כפי שהן מתפרשות בטיפול פסיכואנליטי קלאסי. תפקיד הטיפול הוא להחזיר לגוף את הביטחון שהחוויות שהוא חווה הן נכונות. העדר הכרה ביכולת של המטופלת לחוות את המציאות בתוך חדר הטיפולים כמציאות אמיתית, עלול להוות שחזור של הכוח המניפולטיבי שהופעל עליה בהתעללות. לעומת זאת, ההכרה בסובייקטיביות של המטפלת, מהווה הצהרה משמעותית ביותר בחייהן של מי שנכפתה עליהן הוויה של אובייקט(זיו, 2001). לסיכום, בבואנו לטפל בנפגעות טראומת גילוי עריות אנו נכנסים איתן לעולם של בלבול, חוסר גבולות, טשטוש העצמי והאחר ושחזורים אין סופיים של האקט הטראומטי והשלכותיו. השחזורים, מחד, משאירים אותנו כל הזמן במרחב הטראומה ומכאן הפוטנציאל להרס המטפל והטיפול, ומאידך, מספקים לנו תכנים חיוניים לעבודה הטיפולית. האפשרות שלנו כמטפלים להתייחס לביטויי הטראומה – החודרנות, צמצום המרחב וחווית הרוע בתוך הטיפול מאפשרת להכניס את הרוע והזעם לתוך השיח הטיפולי. לא ניתן לדבר על רוע מבלי לחשוף חלקים שלא פשוט להיות במגע איתם, לא ניתן להשתתף בחווית רוע מבלי שזה יחתים אותנו. טיפול שאינו נותן מקום לרוע בתוך היחסים משאיר את המטופל נטוש עם החלק הזה בתוכו. האפשרות לתת לזעם קול, הכרה ולקיחת חזקה באופן שעושה עיבוד והפרדה בין שלי – שלך - ושל התוקף נותן אפשרות לחוות קשר בין אישי שלא משחזר את הקשר הפוגע מהעבר. רק אם נסכים להכנס עם המטופלות למציאות הטראומטית (באמצעות השתתפותנו ב - Enactment ) נוכל לחלץ אותן משם. הצלחת הטיפול היא ביכולת לצלוח את הטראומה בתוך הקשר מבלי להרוס את המטפל ומבלי שהמטופלת תהרוס את עצמה, ומכאן נוצרת האפשרות להוליד דבר מה חדש.

נשמע שהמטפלים ממש "מסכנים".. .בגללנו ..לפי הטקטס הזה .. נתת לי להרגיש ממש דחויה ... כאילו המטפל עושה לי טובה שהוא מטפל בי בגלל שעברתי אונס .. לא נכנסתי לסוף דעתך ...מה מטרת הטקסט הזה ???? ש'.

אונס ..הוא פשע אלים ..נכון מאוד אבל .. הוא מאגד בתוכו ..השלכות ..עתידיות ..איומות על החיים התקינים .. אונס ..גורם לבעיות גם !!! בתחום המיני ... ואם לא מטפלים ..בכאב הזה .. שהוביל אותו לשם .. זה רק הופך את הבעיות לקשות יותר ..לטיפול ש'

צר לי לשמוע על מה שעברת.. אני גם עברתי אונס .. בעיות בזוגיות מאז ..(גם לי היו ..) למרות שהיום אני נשואה באושר וחובקת ילד מקסים .. אבל , אני רוצה לומר ...בקטע אישי שלי , אמנם ..אין לי מושג לגבי סרוגייט ולא נראה לי שזה הפתרון .. אבל .. ברגע שהתחלתי טיפול פסיכולוגי .. עצם התהליך הזה ..אמנם קשה בטירוף ... אבל , הוא שינה בי הרבה דברים.. התהליך נותן לי אפשרות להסתכל על בן הזוג , על המערכת הזוגית כולה .. באור אחר ... כך שמבחינת טיפול ...נוצרה רגיעה מעט מהמתח הקבוע שהיה שם .. האפשרות לתת מילים לכאב שהולידו את הבעיות האלה ..נתנה הקלה ..שיחרור קטן מהכאב העצום ..מהפחד ממגע ..מהפחדים שסובבו אותי בשקט 11 שנים .. אני לא אגיד שהכל ורוד ..אבל ..אפשר לראות גם חלקים שצבועים בצבעים נקיים יותר ממה שהיה .. הדרך ארוכה אמנם ..אבל כל עוד היא מלווה בשותפות ..עם עוד מישהו .פסיכולוג קליני , . אני מצליחה לראות אור בקצה המנהרה .. זה מרגיש שאני לא לבד .. אני מציעה לך , ללכת לטיפול פסיכולוגי לתת את המקום הנכון ..למה שקרה לך , לדבר , לשתף , להוציא את הסוד החוצה ... הסוד הזה שמחבק בתוכו המון המון בעיות .. בתוך מכלול האני שבך .. עושה שם סערה ..שמתבטא בבעיות מיניות ... אז כשישתחרר הכאב .. כשהוא יקבל את ההבנה , ההשלמה ..למה שקרה .. יהיה הרבה יותר קל להתמודד .. ולא ..לדעתי ..לא סרוגייט יציל את המצב ... מאחלת לך בהצלחה , הדרך היא קשה .. אבל שווה את המאמץ בלהוציא את האני שכלוא שם בתוכך ולשחרר אותו לחופשי - הוא זה שגורם לך לכל הבעיות האחרות .. המון אור ואהבה , ש'

כדי להבין את המשמעות העמוקה של ניצול מיני בטיפול, צריך לדעת משהו (וכאן זה ממש על קצה קצהו של המזלג) על הדינאמיקה של גילוי-עריות במשפחה. מכיוון שרוב מקרי הניצול המיני הם של אב המנצל את בתו (ובסיטואציה טיפולית מטפל גבר המנצל מטופלת אישה) אתייחס כרגע למקרה הזה. אבל ראוי לזכור שהניצול קיים בכל הוריאציות האפשריות בין הורים לילדיהם וכן בין אחים ואחיות. ובכן, מצבי גילוי-העריות הללו אינם, בדרך-כלל, מצבים של אלימות, כמו שאולי נהוג לחשוב. נהפוך הוא: הילדה המנוצלת מקבלת פעמים רבות מעמד מיוחד, אפילו חדר פרטי משלה, היא מפונקת ע"י האב בדרכים שונות והמסר הוא שיחסי המין ביניהם הוא דבר טבעי, שמבטא את היחסים המיוחדים שלהם – אם כי כמובן שצריך לשמור אותם בסוד. ילדים, לצערנו (וזה באג אמיתי בתכנון), לא נולדים עם חוברת של הוראות הפעלה לחיים. ולכן הילדה המנוצלת איננה יכולה לדעת שלא כך אמור להתנהג אב לבתו, וכלפי חוץ היא מקבלת את המצב כמות שהוא. אין לה ברירה – כדי לשרוד היא חייבת להסתגל לתנאים המעוותים שבהם היא חיה. מובן שמבפנים משהו בתוכה יודע היטב שכל זה מאוד לא בסדר, אבל לחלק הזה אין כלל מקום בעולם שלה והיא חייבת להתנתק ממנו, ובמובנים רבים למות מבפנים. בדרך-כלל יעברו שנים רבות (אם בכלל) עד שהקורבן תוכל להכיר ולהבין את כל מה שהיא עברה ולנסות אולי לשקם את עצמה מבחינה פסיכולוגית. תהליך השיקום הוא קשה מסיבות רבות. למשל, העובדה שפעמים רבות חלק ממנגנון ההישרדות של הילדה כולל ניתוק מכל החוויות והרגשות הקשורות לניצול שעברה (ומכאן ניתוק מעצמה גם במובנים רבים אחרים). קושי גדול אחר הם רגשות האשמה שחוות כמעט כל הקורבנות של ניצול מיני: באופן אבסורדי וכמעט ציני חשה הילדה (ומאוחר יותר האישה הבוגרת) אשמה ואחריות כלפי האירועים שהיו. הדבר נובע ממספר סיבות, למשל מהעובדה שהניצול נעשה במצב של "שיתוף פעולה" ולא באלימות גלויה ומכך שבמובנים מסוימים הילדה הרגישה טוב ונעים מקרבתו הפיסית של האב – הרי תשומת לב הורית היא החמצן של כל ילד! עכשיו, מה לכל זה ולענייננו? הנקודה היא שהמפגש הטיפולי הוא בהרבה מובנים סיטואציה הורית. מצב של טיפול הוא אחד מהמצבים הנדירים בחיים, שבהם אדם מפקיד את עצמו ומתמסר באופן גורף לאדם אחר. לפחות ברמת הפנטסיה, כולנו כמטופלים מקווים שסוף-סוף הגענו למקום בו נוכל לנוח ממאבקי החיים, ושאדם אחר - שהוא יציב, חזק, אחראי ויודע את דרכו – יכיל אותנו, יתמוך בנו ויכוון אותנו. לא לחינם זיהה כבר פרויד קשישא (ובמובן הזה אני חושב שאין כמעט חולקים עליו), שבקשר הטיפולי "משליכים" המטופלים על המטפל את הפנטסיות והתסביכים הנובעים ישירות מהיחסים המוקדמים שלהם עם הוריהם. מתוך האנאלוגיה הזו (שמוצגת כאן בקיצור ובפשטנות בלתי נסבלת כמעט …) אנחנו יכולים לגזור מספר מסקנות לא פשוטות: 1. כל מצב של קשר מיני בין מטפל למטופלת הוא למעשה שיחזור של חווית בגידה שעברה המטופלת בילדותה (אם הייתה כזו), או יצירה של חווית בגידה מהסוג הקשה ביותר. 2. העובדה שברוב המקרים מתרחשים יחסי המין ב"הסכמה" של המנוצלת איננה מצדיקה דבר – למעשה טענה זו זהה מבחינה מהותית לטענה של אב שילדתו בת השמונה קיימה אתו יחסי מין בהסכמה. 3. כתוצאה מניצול מיני בטיפול עלולה הקורבן לחוות את חוויות הניתוק והאשמה האופייניות לנפגעות תקיפה מינית בכלל, ומכאן שלעיתים היא עשויה להכיר במה שעברה כניצול רק שנים רבות לאחר מכן, בדומה לנפגעות גילוי-עריות. 4. באופן כואב וציני, דווקא מטופלות שעברו ניצול מיני בילדותן נוטות יותר מאחרות להיות מנוצלות גם בבגרותן. הדבר נובע ממספר סיבות וביניהן: גבולות מיניים לא ברורים מספיק בגלל ההרס שלהם בילדות; נטייה לניתוק רגשי מעצמן, בעיקר במצבים של ניצול; והעובדה שעמוק בתוכן (שלא באשמתן כמובן) יש חיבור בין המצב של להיות מנוצלת מינית לבין האפשרות להיות בקשר ולקבל יחס ואהבה. מתוך הנקודות הללו (ששוב אני מציין שהן סקירה חלקית בלבד), אני חושב שניתן להבין בברור, שבמצב טיפולי אין שום הצדקה בשום מצב למגע מיני כלשהו בין מטפל למטופלת (או בכל הואריאציות המגדריות האחרות). אינני אומר שעניין המיניות עצמו איננו ראוי לעיבוד וטיפול – זהו בוודאי אחד הנושאים המרכזיים בחייו של כל אדם – אולם הטיפול בו אסור לו לעולם להתרחש באופן שמגע מיני כלשהו הופך לחלק ממערכת היחסים הטיפולית. לצערי שמעתי ממטפלים רבים מדי בתחום האלטרנטיבי את הטענה, שמגע מיני כזה או אחר הוא לגיטימי במסגרת הטיפול, כחלק מתהליך שאמור לעזור למטופלת "להשתחרר" מבחינה מינית, או "לקבל" את עצמה ואת גופה על כל חלקיו. הטענה הזו איננה אלא ראציונאליזציה צינית, המקבילה בערך לטענתו של אב שיחסי המין שלו עם בתו מבטאים את הקרבה שלו אליה ושהם נעשים מרצונה - והאמינו לי שיש יותר אבות כאלה ממה שהייתם מעיזים לחשוב. בטווח הארוך כל אירוע כזה הוא חוויה של בגידה וטראומה עבור המטופלת. ואם המטופלת משתפת פעולה או אולי אפילו יוזמת את המגע המיני ביחסים הטיפוליים, הרי שקרוב לודאי שהמטפל מנצל פה טראומה קודמת ושהפגיעה תהיה חמורה עוד יותר.

קטע נכון מאוד .. לאו דווקא שמתאים רק ..בגילוי עריות אלא גם באונס ..אקראי ...מגורם זר .. משפט ככ נכון ..מניסיון אישי.. "... שבמצב טיפולי אין שום הצדקה !!! בשום מצב למגע מיני כלשהו בין מטפל למטופלת (או בכל הואריאציות המגדריות האחרות). אינני אומר שעניין המיניות עצמו איננו ראוי לעיבוד וטיפול – זהו בוודאי אחד הנושאים המרכזיים בחייו של כל אדם – אולם הטיפול בו אסור לו לעולם להתרחש באופן שמגע מיני כלשהו הופך לחלק ממערכת היחסים הטיפולית." תודה שי , ש'

היי דפנה, גם אני התמודדתי עם השאלה הזו לפני 3 שנים. עברתי התעללות מינית בילדותי. אף פעם לא הייתה לי זוגיות, פשוט לא נתתי לאף אחד להתקרב. כשגיליתי את האופציה של טיפול עם סרוגייט, היה נראה לי שזה הפתרון המושלם לבעיה שלי. חשוב לי להגיד שהטיפול לימד אותי הרבה מאוד דברים על עצמי, אבל הוא לא פתר את הבעיה. אני לא מתחרטת שעשיתי אותו, והוא לחלוטין לא היה טראומטי עבורי. אני חושבת שאם הייתי עומדת היום בפני אותה דילמה, כנראה שלא הייתי עושה את זה. מזה שנתיים אני בטיפול פסיכולוגי שקידם אותי בתחום של הזוגיות והמיניות בדרגות כאלה, שטיפול הסרוגייט לא התקרב אליהן בכלל. הדרך עוד ארוכה, אבל אני מרגישה את ההתקדמות כל הזמן. אני חושבת שצריך להתחיל בטיפול פסיכולוגי, ולתת לעצמך מקום בטוח וחופשי ממימוש המיניות בפועל, כדי להבין טוב יותר את הקשיים ולתת להם מקום, אולי אפילו לחפש מטפל/ת מומחה בתחום של טראומה מינית (שלי כזאת, וזה מאוד מורגש אל מול מטפלים שהיו לי בעבר). אני מקווה שתמצאי את הטיפול שטוב לך, המון בהצלחה, אלינור

שאבתי הרבה כח ..מהתגובה שלך .. לדעת שאת במקום הרבה הרבה יותר טוב ..בעקבות תהליך פסיכולוגי ... זה להבין שאני באמת לא מדמיינת !!!,.. וגם כשהתהליך הזה כואב ברמות .. הוא אולי שווה את זה .. את ההתקדמות האיטית ... שיהיה לך המון הצלחה , אור ואהבה , ש'

אם זה מה שהוציא אותך מהבעיה במניות עקב הטראומה אז כל הכבוד!! אני למשל מעולם לא טיפלתי בזה וכיום בעלי טוען(עוד רק כשהכרנו) שהוא מרגיש אותי מבפנים ואני נרתעת ממנו(השרירים הפנימיים מתכווצים באופן לא רצוני)- קורא לזה פחד. טוען שמנסה להגיע אליי כבר שנים אבל לא מצליח. למרות שניסיתי להעמיד פנים ולהרגיש כאילו אני הכי משוחררת שבעולם בעלי תמיד הרגיש את העכבות שלי במין. כמה שניסיתי לשחק אותה פתוחה כאשר הגיע הדבר האמיתי הוא חש מיד בהבדל ביני לבין בחורות אחרות שהיה איתן. תמיד אמר "לא יודע למה לשייך את זה אבל זא בעיה שקשורה לפסיכולוג- כלומר לדעתו נובעת ממקור רגשי. כי מבחינת הפיסיות והמבנה לא אמורה להיות בעיה. ובכל זאת- הוא אוהב אותי כמו שאני ואת "ההרתעות" הלא רצונית שלי ולא דורש ממני יותר מידי ומבין.

דפנה, למה לא לחשוב על טיפול??? אימון וסורגייט יעילים , אבל למה לא לטפל בבעיה מהשורש הרי אחרת זה תמיד יכול לצוץ באירועים שונים גם בלי קשר לחוויה המינית... חבל. טיפול בטראומה מינית זה תהליך קשה מאוד מאוד מאוד אבל אם יש תוצאות חיוביות זה שווה הכול. רחל

דפנה שלום, לדעתי המקום לטפל בטראומה מינית, והשלכותיה היא קודם כל בטיפול פסיכולוגי. טיפול שינסה לבדוק איתך את ההשלכות לעומק של האירוע. וינסה לפרק אותו בהדרגה מהטעינות הרגשית שלו. הקושי במגע מיני, הוא נפשי, הוא מעורר בך דברים מהעבר במודע ושלא במודע ולכן טיפול הוא המקום להתחיל בו. אם מאוחר יותר תרגישי שאת מעוניינת להתנסות גם בסוג טיפול אחר, תמיד תוכלי, אבל אני בהחלט לא ממליץ על זה בשלב זה. דרור