שלום
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
בטיפול כשאני מתחילה לדבר על דברים קשים עבורי בכל אופן, אני מרגישה נורא פתטית וחלשה וחושבת לעצמי, למה זה צריך לעניין אותו (את המטפל) מעולם לא בכיתי בטיפול ונורא קשה להגיע לכאוב מולו עד הסוף, אני מרגישה כאילו יופי עכשיו את פטתית ובתוכו הוא בטח נקרע מצחוק עד כמה את חלשה וכואבת ולכן תמיד כשאני מתחילה לדבר על משהו כואב אני ישר מפסיקה וחוזרת לדבר על דברים שטוחים יותר. האם מטפלים מגחכים בתוכם כשלמישהו כואב? האם אתם חושבים בינכם לבין עצמכם על מה כל הדרמה שלה? האם אתם באמת מרגישים את הכאב שלנו? מה הולך לכם בראש כשמישהו בוכה מולכם? האם אתם מתים כבר שהשעה תעבור ונעוף לכם מהחדר? האם אנו מעמיסים עליכם את השטויות שלנו? האם אתם חושבים שאנו משוגעים ומוזרים? האם אתם באיזה שהוא מקום גם אוהבים ודואגים לנו לפעמים? האם אתם באמת שם איתנו? האם גם לכם יש כמה האם.......
האם כשמישהו בוכה מולך את מגחכת בפנים? האם כאת יושבת עם מישהו שבוטח בך מספיק לשפוך את צרותיו לפנייך, את חושבת שרק יתנדף כבר ועל מה כל הדרמה? אני לא חושבת שמטפלים הם חייזרים..הם מרגישים כמוך וכמוני, כלומר כל אחד מהם מרגיש אחרת לגמרי..אבל אם הם מרגישים ככה ובכל זאת הלכו ללמוד הרבה שנים מקצוע שבו כל היום יושבים ועושים את הדבר שמשעמם ושנוא עליהם..מי פתטי?
שלום דניאל, את יודעת, אני יכולה לכתוב מילים מרגיעות, אבל כל העניין הוא המקום הפנימי שלך שמתקשה להאמין, שמסרב להניח את עצמו... אני רוצה לבקש ממך בכל לשון של בקשה לדבר איתו על זה. במובן מסויים זוהי (נדמה לי) מהות הטיפול שלך - החיפוש אחר הזכות הפנימית להרגיש נאהבת ומוחזקת באמת... חג שמח, אורנה
כל המטופלים כאן (כמעט, חוץ מרשת) מרגישים יחס אמביבלנטי כלפי המטפלים שלהם?? האם זה חלק מהגישה המטיפולית?. האם אדם צריך להתבייש בעצמו כדי להירפא?? למה לא משדרים לו אמפתיה, ושכל רגש הוא לגיטימי, אבל לא כל מעשה!!!
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
