נמאס לי מהכל

אני מרגישה ....שרוקנו לי את האויר ואנרגיות....אני עייפה מידי בשביל לעשות פעולות פשוטות ...אני עצובה מאוד הכלב שלי מת לפני שבוע ו3 ימים ...ומאז אני בדאון אני יודעת שאני מרגישה יחסית בסדר לאיך שהרגשתי בשבוע שעבר...פחות היסטרית פחות בוכה אבל עכשיו אני עצובה אני גרה לבד והוא היה בשבילי כל החלל שלא היה לי הוא היה הדבר המדהים וטוהר ביותר שהיה לי בחיים ממש כמו בן בשבילי...אני בטיפול המון שנים ומה לא עברתי בשנים הללו אבל תמיד היה לי את הטיפול כעוגן ומקום ששומר ומחזיק כך גם הרגשתי בשבוע שעבר ...בכיתי התפרקתי ובעיקר הרגשתי את הביחד שלה הרגשתי אהובה ...והשבוע הכל התהפך אני עצובה מתוסכלת היא אומרת שאני כועסת אבל אני מאוכזבת היא רוצה שנשקול לחזור לקחת כדורים שהפסקתי בדיוק לפני חודש ....זה עומד ביננו כבר המון זמן מאכזב לדעת שזה הפיתרון הקל מבחינתה ...נכון באמת שאני לא יודעת מאיפה לקחת כוחות והשבוע הרגשתי שהטיפול לקח לי כוחות לפעמים אני מרגישה שדי הרמתי ידיים אין לי טעם להמשיך בטיפול ולא בחיים אין לי בשביל מה, הכל רע, אני מרימה את הראש ובום ,היא אומרת שהיא רואה את הסבל שלי ומאמינה שהכדורים יעזרו לי לסבול פחות ...ואני, הכדורים נתפסים כאויב מס 1 שלי,אני רוצה להצליח בכוחות עצמי .....אני לא מבינה איך בשבוע שעבר רק רציתי להיות והיום אני במקום שלא ...לא בא לי אין לי חשק ויותר מזה הפסדתי את הביחד ...ואת החום,אני כבר לא יודעת מה עובר עליי הכל באי שקט רוצה להיות רק בבית וכשאני בבית חייבת לצאת לברוח ...לא מוסגל להיות לבד אבל אין לי סבלנות לאף אחד ....הכל סוגר עליי לא מוצאת את עצמי בשום מקום ..אני יודעת שגם היא וגם כולם רוצים שיהיה לי טוב ...אבל אני כבר מיואשת שמשהו טוב יכול לקרות לי ...קשה לי שאנשים סביבי עומדים לי עם סטופר על היד ורוצים שאני אחזור לשיגרה ....אין לי כוח אני באמת שמנסה אבל לא מצליח לי ....אני לא יודעת לשחק אותה כשטוב לי אני עם המון אנרגיות וכשרע לי אני עצובה שקופה לא יודעת לשים את המסכה הזו של בכאילו .....די הם לא מבינים שהבדידות מנצחת לא הרחמיים אלא הלהיות לבד ...אני רוצה לאוהב ולהיות אהובה להקים משפחה כולם סביבי מלאים באנרגיות מלאים עם עצמם יש להם משפחה ילדים בעל....ולי גם הכלב האהוב שלי כבר לא נמצא איתי ...איך אפשר להמשיך מפה איך ?

אני יקרה, דברייך נוגעים ללב, מזכירים לי כמה קשה להיעזר, להתמסר אל האחר, כשיש בפנים מקום שבור ודואב. אני מבינה שה'אחר', בין אם זו המטפלת שלך או האנשים סביבך, נחווה עכשיו זר ורחוק מאוד. רק את לבדך. אני מקווה שעוד זמן מה, כפי שהיה בשבוע שעבר, תרגישי גם ידיים מושטות. אני שולחת לך מכאן ברכת חג והבנה, אורנה