תמונת מצב

אין אונים תמיהה עייפות תשישות כניעה רפיון ערבוביה

משקוף בלי דלת? תהיתי לאן נעלמת... (טוב שבאת!) כשאין דלת לפעמים באמת פורצת רוח פנימה ועושה קצת ברדק.. האם הכל התחיל בתמיהה ונגמר ברפיון, או עייפות? או שאולי הערבוביה גורמת לכל אלה להסתחרר במעגלים..קצת כמו עלים במערבולות רוח של סתיו.. אני סתם מקשקשת.. האם מוקדם לשלוח לך פוך להתכרבל בתוכו? נסי אולי לנוח קצת.. חיבוק מלילך.

אוי, קטנה שלי, את ממש קרן אור בעלטה, לא יודעת מה לענות לך, אני לא יודעת איפה הכל התחיל, אני רק יודעת שעכשיו יש כזה כאוס. זה כבר מעבר לבלבול ומעבר לקבלת החלטות. זה כבר נוגע בשורשים הבסיסיים של הזהות שלי. לא יודעת, לא חשוב. מה שבאמת הייתי רוצה זה להתכרבל ולנוח ולא להתמודד עם כלום. אז כן, זה בדיוק במקום לשלוח לי פוך עכשיו (או אולי ערסל ועץ עם צל ורוח מעליו...). תודה. וקראתי את מה שכתבת למטה. אני מרגישה את האמביוולנטיות שלך כבר כמה זמן. אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת בהסתפקות הזאת בפרורים, בחוסר היכולת לבקש עוד, אבל לרצות הרבה יותר. זה מבלבל נורא, ומתסכל עד ייאוש. מן תחושה של מבוי סתום שכזה. תודה שקראת, ושהגבת, חיבוק בחזרה, א.

נראה כמו סוף. סוף של הכוח להמשיך. סוף של האנרגיה להתמודד. סוף של האשליה של התקווה. סוף של הרצון. סוף של היכולת. סוף של האפשרות. סוף של הדרך שלא התחילה.

יקירה... איך ניצני תקווה ורצון נרמסים להם. איך כך... ולמה? לא, לא סוף... בקשה... מי, מי שם פגע שקשה כל-כך?