היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב..

היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב.. בתקופה האחרונה אני כבר בדרך לטיפול רוצה לא להגיע , מרגישה בזמן האחרון עומס ריגשי אחרי כל טיפול .. שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי לא כדאי להמשיך להגיע , למרות שאני יודעת עד כמה הטיפול חשוב להחלמה שלי ..!!!!! לא יודעת מה גרם לי להגיע בכל זאת כל פעם מחדש , אולי בתת מודע לדעת שמישהו באמת מחכה לי , דואג ומבין , השגרה הזו שהתרגלתי אלייה , הקשר הזה שניסיתי לבנות בעצמי בככ הרבה קושי , שנותן לי לבנות אמון מחדש באנשים שלידי , הוא ככ חיוני עבורי , והוא הבסיס להחלמה שלי .. כנראה בתת מודע אני מבינה שהתהליך הזה של חשיפה עצמית וכואבת עם כל מה שמתלווה אלייה זה האמצעי היחידי שנותר לי כדי להצליח.. ולמרות כל הקשיים, הנפילות, הבכי , הכאב , והאי נעימות שלי ממצבי החולשה שלי , אני נזכרת בכל זאת כי שם יש לי מסגרת בטוחה שאני יכולה להביע את כל הכעסים ושאף אחד לא ישפוט אותי ..ואולי זה בכל זאת נתן לי רגשי אשמה עם עצמי מלא להגיע / לבטל טיפול , יש רגעים שאני ככ רוצה להעלם , שאף אחד לא ידאג לי אפילו , פשוט להעלם .. אבל לא עשיתי את זה ... התחלתי להרגיש את הצורך בלבכות כבר בדרך למטפל שלי , הרגשתי כבר את הדמעות שנמצאות במעלה הגרון ואני נאבקת בהן, שלא יעלו על פני השטח, שישארו שם... לא רציתי לראות את עצמי שוב נופלת בלי יכולת לקום ...אבל לא בדיוק הצלחתי , כנראה שאני מגיעה לשם אני מרגישה שמותר לי , זה המקום היחיד שנותן לי אפשרות רישמית לבכות, ו..הגוף שלי גם לא שואל אותי במיוחד ..הוא מגיב לבד.. במהלך השיחות מולו קורה לי עדיין שפשוט קר לי נורא, בכלל כל פעם שאני נזכרת במשהו כואב מידיי , באונס.. גם אם אני מנסה להראות שלא כואב לי , אני מנסה להדחיק כדי שלא יכאב , אבל זה לא בדיוק הולך , הגוף "מדבר" לבד , המטפל שלי כבר "מורגל" לזה ..הוא תמיד מביא לי את השמיכה הקבועה שלי, שעוטפת אותי בחום ומרגיעה אותי , נותנת לי להרגיש בטוחה לדבר .. הימים האחרונים קשים במיוחד ,כן מבחוץ .. שיחקתי אותה כלפי כולם שהכל בסדר ..אבל בפנים אני .. מיואשת מהכל , מרגישה שאין לי כוחות להתמודד שוב מחדש , והוא.. יושב מולי ושותק , נתן לי לדבר בקצב שלי , לא מלחיץ אותי , לא מאשים, תמיד מנסה לחזק , לעודד , אפילו ע"י דוגמאות דימיוניות שימחישו לי שכל מה שקורה לי טבעי לחלוטין גם אם נראה לי שלא.. מנסה להראות לי שיהיה בסדר .. לא יודעת עד כמה אני מאמינה לו באותם הרגעים .. אבל גם אם אני לא בפוקוס חלק מהזמן ... והוא שם בשבילי מקשיב למילים, לייאוש שנשמע מהן , והוא לא התייאש ממני .. זה עוזר לי .. כי באיזהשהו שלב יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט בעולם אחר ..כמעט נעלמת .. ולאט לאט במהלך השיחה מולו זה נרגע.. ואנ י חוזרת לעצמי מחדש.. במחשבה שפויה , אולי זה כן חשוב שאני מתאמצת להגיע , לא יודעת , אני במלחמה עם עצמי , אני מנסה להראות שאני כן צריכה עזרה , אני יודעת שאני צריכה את העזרה , אבל עדיין מפחדת לקבל אותה , מפחדת להתמודד מולה .. אני צריכה להכריח את עצמי שעם כל הקשיים שלי אני חייבת לא להעלם מהמקומות , מהאנשים שהם הכי שם בשבילי .. צריכה לעבוד על זה .. יצאתי מהטיפול, שוב הרגשתי את הדמעות במעלה הגרון, הרגשתי את הצורך להקיא קצת החוצה, מתוכי, להקיא ולו במעט את ההצפה הרגשית הזו, שמסתבר – אני לא יכולה לעמוד מולה. אז הקאתי ... מנסה לשים שוב את אותה המסכה מוכרת, שאני נוהגת לשים במצבים כאלו..כדי שאף אחד לא ישים לב לתחושות הקשות האלו שאני עוברת .. אבל..הדמעות האלו .כלואות בתוכי בברוטאליות לא מתחשבת. ואני ..לא יכולה יותר. הדמעות החנוקות חזקות יותר מכל רצון להראות ש"הכל בסדר". הן עולות כבר מהגרון לעיניים, בכל זאת הצלחתי שוב למנוע את התפרצותן. בתוך תוכי אני יודעת שההתפרצות תבוא, ובקרוב מאוד. יותר מדיי ימים ההרגשה הזו נמשכת. אני רוצה לישון. אני חייבת לישון, אבל לא מצליחה ... נמאס לי מעצמי ומדרכי ההתמודדות הדפוקות שלי, כל פעם מתייאשת מחדש , כבר לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מאבדת שליטה. בעצם, איבדתי שליטה, הרבה דברים קרו לי בימיים האחרונים. אין לי כוח לכתוב, אני לא מרגישה כל כך טוב.... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת איך להרגיע את עצמי יותר. כנראה משתגעת. מקלחת לא עוזרת, המוזיקה גם לא. וגם הכתיבה כאן לא מועילה במיוחד. אממ..סורי , אולי בעצם קצת.. אבל כרגע רע לי. הדברים היחידים שעוזרים לי רגעית הם דברים מזיקים ( פגיעה עצמית ע"י הקאות , ניתוק טוטאלי ...) ואני מנסה להימנע מהם ככל הניתן, באמת... אבל... אבל .. אני כבר לא יודעת עד כמה אני אצליח להמשיך עם ההימנעות הזו... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אולי אכתוב אחכ שיהיה לי קל יותר להתמודד עם המילים כרגע בא לי פשוט לעצום עיניים ולשכוח מהכל היום, הייתי בטיפול פסיכולוגי שוב.. בתקופה האחרונה אני כבר בדרך לטיפול רוצה לא להגיע , מרגישה בזמן האחרון עומס ריגשי אחרי כל טיפול .. שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי לא כדאי להמשיך להגיע , למרות שאני יודעת עד כמה הטיפול חשוב להחלמה שלי ..!!!!! לא יודעת מה גרם לי להגיע בכל זאת כל פעם מחדש , אולי בתת מודע לדעת שמישהו באמת מחכה לי , דואג ומבין , השגרה הזו שהתרגלתי אלייה , הקשר הזה שניסיתי לבנות בעצמי בככ הרבה קושי , שנותן לי לבנות אמון מחדש באנשים שלידי , הוא ככ חיוני עבורי , והוא הבסיס להחלמה שלי .. כנראה בתת מודע אני מבינה שהתהליך הזה של חשיפה עצמית וכואבת עם כל מה שמתלווה אלייה זה האמצעי היחידי שנותר לי כדי להצליח.. ולמרות כל הקשיים, הנפילות, הבכי , הכאב , והאי נעימות שלי ממצבי החולשה שלי , אני נזכרת בכל זאת כי שם יש לי מסגרת בטוחה שאני יכולה להביע את כל הכעסים ושאף אחד לא ישפוט אותי ..ואולי זה בכל זאת נתן לי רגשי אשמה עם עצמי מלא להגיע / לבטל טיפול , יש רגעים שאני ככ רוצה להעלם , שאף אחד לא ידאג לי אפילו , פשוט להעלם .. אבל לא עשיתי את זה ... התחלתי להרגיש את הצורך בלבכות כבר בדרך למטפל שלי , הרגשתי כבר את הדמעות שנמצאות במעלה הגרון ואני נאבקת בהן, שלא יעלו על פני השטח, שישארו שם... לא רציתי לראות את עצמי שוב נופלת בלי יכולת לקום ...אבל לא בדיוק הצלחתי , כנראה שאני מגיעה לשם אני מרגישה שמותר לי , זה המקום היחיד שנותן לי אפשרות רישמית לבכות, ו..הגוף שלי גם לא שואל אותי במיוחד ..הוא מגיב לבד.. במהלך השיחות מולו קורה לי עדיין שפשוט קר לי נורא, בכלל כל פעם שאני נזכרת במשהו כואב מידיי , גם אם אני מנסה להראות שלא כואב לי , אני מנסה להדחיק כדי שלא יכאב , אבל זה לא בדיוק הולך , הגוף "מדבר" לבד , המטפל שלי כבר "מורגל" לזה ..הוא תמיד מביא לי את השמיכה הקבועה שלי, שעוטפת אותי בחום ומרגיעה אותי , נותנת לי להרגיש בטוחה לדבר .. הימים האחרונים קשים במיוחד ,כן מבחוץ .. שיחקתי אותה כלפי כולם שהכל בסדר ..אבל בפנים אני .. מיואשת מהכל , מרגישה שאין לי כוחות להתמודד שוב מחדש , והוא.. יושב מולי ושותק , נתן לי לדבר בקצב שלי , לא מלחיץ אותי , לא מאשים, תמיד מנסה לחזק , לעודד , אפילו ע"י דוגמאות דימיוניות שימחישו לי שכל מה שקורה לי טבעי לחלוטין גם אם נראה לי שלא.. מנסה להראות לי שיהיה בסדר .. לא יודעת עד כמה אני מאמינה לו באותם הרגעים .. אבל גם אם אני לא בפוקוס חלק מהזמן ... והוא שם בשבילי מקשיב למילים, לייאוש שנשמע מהן , והוא לא התייאש ממני .. זה עוזר לי .. כי באיזהשהו שלב יש רגעים שאני מרגישה שאני פשוט בעולם אחר ..כמעט נעלמת .. ולאט לאט במהלך השיחה מולו זה נרגע.. ואנ י חוזרת לעצמי מחדש.. במחשבה שפויה , אולי זה כן חשוב שאני מתאמצת להגיע , לא יודעת , אני במלחמה עם עצמי , אני מנסה להראות שאני כן צריכה עזרה , אני יודעת שאני צריכה את העזרה , אבל עדיין מפחדת לקבל אותה , מפחדת להתמודד מולה .. אני צריכה להכריח את עצמי שעם כל הקשיים שלי אני חייבת לא להעלם מהמקומות , מהאנשים שהם הכי שם בשבילי .. צריכה לעבוד על זה .. יצאתי מהטיפול, שוב הרגשתי את הדמעות במעלה הגרון, הרגשתי את הצורך להקיא קצת החוצה, מתוכי, להקיא ולו במעט את ההצפה הרגשית הזו, שמסתבר – אני לא יכולה לעמוד מולה. אז הקאתי ... מנסה לשים שוב את אותה המסכה מוכרת, שאני נוהגת לשים במצבים כאלו..כדי שאף אחד לא ישים לב לתחושות הקשות האלו שאני עוברת .. אבל..הדמעות האלו .כלואות בתוכי בברוטאליות לא מתחשבת. ואני ..לא יכולה יותר. הדמעות החנוקות חזקות יותר מכל רצון להראות ש"הכל בסדר". הן עולות כבר מהגרון לעיניים, בכל זאת הצלחתי שוב למנוע את התפרצותן. בתוך תוכי אני יודעת שההתפרצות תבוא, ובקרוב מאוד. יותר מדיי ימים ההרגשה הזו נמשכת. אני רוצה לישון. אני חייבת לישון, אבל לא מצליחה ... נמאס לי מעצמי ומדרכי ההתמודדות הדפוקות שלי, כל פעם מתייאשת מחדש , כבר לא יודעת איך להרגיע את עצמי. מאבדת שליטה. בעצם, איבדתי שליטה, הרבה דברים קרו לי בימיים האחרונים. אין לי כוח לכתוב, אני לא מרגישה כל כך טוב.... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא יודעת איך להרגיע את עצמי יותר. כנראה משתגעת. מקלחת לא עוזרת, המוזיקה גם לא. וגם הכתיבה כאן לא מועילה במיוחד. אממ..סורי , אולי בעצם קצת.. אבל כרגע רע לי. הדברים היחידים שעוזרים לי רגעית הם דברים מזיקים ( פגיעה עצמית ע"י הקאות , ניתוק טוטאלי ...) ואני מנסה להימנע מהם ככל הניתן, באמת... אבל... אבל .. אני כבר לא יודעת עד כמה אני אצליח להמשיך עם ההימנעות הזו... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אולי אכתוב אחכ שיהיה לי קל יותר להתמודד עם המילים כרגע בא לי פשוט לעצום עיניים ולשכוח מהכל אז אני משתגעת?..!...?

סליחה על האורך.. תודה למי שקרא.. ש'

שלום לך, הכאב שלך, הקושי להגיע לטיפול, לצאת ממנו וגם להיות בתוכו עוברים דרך הכתיבה שלך, ואולי זה לא מקרה שההודעה הועתקה וביטאה את התחושה שלך שהדברים מציפים ויוצאים משליטה גם כשאת מנסה מאוד להחזיק. הקושי לגעת בכאב בתוך טיפול אינו מעודד להמשיך ולהגיע. הדבר שמחזיק הרבה פעמים, וגם אותך, הוא הכמיהה למישהו שיקשיב, שיהיה שם. ונשמע שהמטפל שלך מאוד נמצא שם בשבילך. ולצד הכמיהה הזו קיימת גם הבנה שזה חשוב. גם כשזה מעורר כעס, ורצון לא להיות שם, זה חשוב. אז אין לי אלא לקוות שבהדרגה הכאב יפחת, ולתמוך בך בדרך הקשה שאת עושה אל הטיפול. את נמצאת במקום נכון עבורך, נסי להחזיק ולהישאר שם. דרור