יגמר החג הזה?

בכל פעם אני מופתעת מחדש,עד כמה הלב יכול להיות אלסטי להמתח ולהמתח ולא להקרע. תמיד חשבתי שללב שלי יש קיבולת של פרה,הוא עמוס כל כך.עמוס מידי החג הזה ובעיקר דביק כולם ביחד ובכל זאת חסר אדם אחד-חסר כל כך. ואני לא מוצאת את מקומי בביחד הזה,אני לא יכולה שלא לעשות את ההשואה של כולם מול אחד, לא יכולה שלא יצבט לי הלב כל פעם מחדש. לא יכולה עם האובר דאגה הזו שעל אף שאני יודעת שהיא אמיתית היא נראית צבועה כל כך, לא יכולה לשבת באותו השולחן ולהרגיש בעיניים הבוחנות של כולם, על כל מבט שלי או שלו.על איך אני מתנהלת בשולחן(את מבינה?) הייתי חייבת לברוח ומהר. לא ממש הבנתי את התגובות שנים שאני לא יושבת בשולחן מה חדש? אז ברחתי ואני יודעת שהבריחות שלי מזיקות יותר ממועילות אבל הן נכונות לי. ובעיקר רוצה שיבינו סוף סוף-שהבחירות הן שלי בלבד,ושלאיש אין זכות לא היום להתערב או להטיף. אם אני לבד אז לבד! שיניחו לי לנפשי.שונאת את המשפט את פוגעת בעצמך ובעקיפין בנו. אני פוגעת בעצמי נקודה. יאלה שיגמר כבר החג הזה, ואיפה אבא שצריך אותו? אם רק יכולתי ללכת איתו.

שלום ד' רבים מאיתנו העבירו את החג הזה בגעגוע צורב למי שאיננו. ריחות האוכל בסירים, זוהר הנרות ולובן המפה אינם מצליחים להשכיח את האהבה, לטשטש את האין ולהקהות את כאב האובדן. אני יודעת שאת מתמודדת, נוסף על ההתמודדות עם חסרונו של אבא, גם עם קשיים נוספים המטילים תביעות עודפות על המשאבים הנפשיים שלך. אני יודעת גם כי בתקופת החגים, הצפיפות המשפחתית יכולה להעיק ולהתיש. אז קחי אוויר, נסי לגייס כוחות, ולקוות שהתקופה השברירית הזו תחלוף מהר, ותפנה את מקומה לרעננותו של חודש חשוון. זה לא עוד הרבה. החזיקי מעמד ליאת

כבר אמרתי לך שאני חולה(כן כן תיהי בריאה-לא תודה)על התשובות שלך. אבל את יודעת ליאת, אני אכן מקווה שהתקופה הזו תעבור מהר-ובעיקר בשקט יחסי. אבל חשוון-נובמבר או איך שלא יקראו לזה,זה עוד ים בזמן.והספירה לאחור אצלי היא בדקות וזה נראה כמו נצח אחד גדול ובעיקר רע! ובכל זאת מחכה...