להתחיל מחדש?

היי. חזרתי ,כי ה"מיכל" שלי עולה על גדותיו , אז חשבתי להוריד את המיפלס בצורה מבוקרת...אבל חוץ מזה הייתי רוצה הבעת דיעה מפוכחת על הכל...וגם אולי חיבוק או יד. אחרי כל התנודות המבלבלות של הטבה-החמרה, ואחרי שינוי גדול שנאלצתי לעשות בחיים שלי, אמרתי לפסיכולוגית שלי שאולי נפסיק הכל ושאני לא יכולה יותר. שיש בי תחושה עמוקה שמשהו לא טוב קורה לי בעקבות הקשר ביננו.היא אמרה שגם היא חושבת כך לעתים, ומתלבטת עם עצמה האם היא עוזרת, יכולה לעזור או מזיקה לי....לאחר שיחה גלויה וקשה, החלטנו שבכל זאת ננסה שוב, אבל שצריך להתחיל מחדש...אמרתי שצריך כללים חדשים והיא הסכימה איתי. אז החלטנו שלא יהיו יותר הודעות בטלפון, ולא טלפונים ולא מיילים.עברו שבועיים מאז שהחלטנו ובנתיים עמדתי בזה.בהתחלה הרגשתי טוב, (כמו בין ציר לציר בלידה,שחולף הכאב ונזכרים שמשהו מופלא עומד לקרות...) ידעתי שזה מה שיציל את הקשר שלנו וגם יאפשר לה לעזור לי.באמת.אבל בימים האחרונים מחלחלת לתוכי עצבות.ריקנות.משתלטת.כאילו שאם לא נהיה עסוקות בקשר שלנו ובמירדף שלי אחריה..לא יהיה לי אותו.(את הקשר).והיא תהיה רחוקה.אני רוצה שהיא תעזור לי לחיות, ולהיות בשלום עם עצמי. אבל לא רק..אני רוצה שהיא תהיה איתי.כמו שאני קוראת פה על אחרים, וכמו שאת ואורנה למטופלים שלכן ולכותבים כאן לעתים.(לפחות כפי שעולה מגישתכן ומדבריכן).אני כל כך רוצה לכתוב לה ביומיים האחרונים.ובכל מאודי אני משתדלת לא לעשות כן.אבל אני רוצה להרגיש אותה ואני מרגישה שזה מתערבב לי עם רצון אחר. כאילו מן רצון למקום כזה, שאוכל לקום ולרוץ אליו להתעטף בו.להתמלא ולחזור.כמו ש"קופצים" לאימא לכמה שעות.לנוח,לדבר,לשתות קפה או לאכול משהו..להתחבק ולהתפנק.אני ממש רוצה את זה ולא יודעת איך להתגבר על זה.זהו. אשמח לדעתך.ולעוד מילים.הרבה מילים.....

ויק יקירה, כמה אמיץ ומתוק לכתוב את מה שאת כותבת. את נותנת ביטוי ישיר, נוגע ללב וכנה כל כך, למשהו שכולנו היינו רוצים בעומק הלב. המשאלה הזו, להיאסף אל הזרועות החמימות, שישמרו עלינו מכל רע, שינענעו אותנו כשעצוב וכואב, שיגרשו מעלינו צרות וחוליים, שיאשרו לנו בתוקף שהכל, אבל הכל, בסדר. במפגש הבלתי נמנע עם המציאות, המשאלה הזו מותירה אותנו לעיתים קרובות עצובים ומפוכחים, במקרים אחרים כועסים, חרדים או חסרי מנוחה. כשמתרחש הנס, אנחנו מצליחים (כמו העציץ עם בדלי הסיגריות בעבודה של לילך) להצמיח *בתוכנו* זרעים ירוקים של נחמה ואהבה, שהוטמנו ברגעים קטנים של חסד, של מפגש אנושי מיטיב. מאימתי שנבטו בנו הזרעים הללו, מגעו היקר של האחר נותר בנו זמן רב, ופוטר אותנו מהצורך לשוב ולרדוף, ולקנא ולהשתוקק. עכשיו סתו. תני לעצמך את הזמן לתחח ולטייב את הקרקע, מבלי להתפתות לקיצורי דרך. מתפללת איתך בכל לבי שתוכלי לזה ליאת