הזרה הכי פחות זרה שאני מכירה:-)

ליאת, מה חדש? (חוץ מהשנה החדשה) את יודעת, בפגישה האחרונה שלי ניסיתי משהו חדש.. רציתי מאוד שתהיה איתי. שתרגיש אותי קצת יותר. כבר הרבה זמן אני רוצה. איכשהו הבנתי לבד שזו אולי הייתה הסיבה לכעס הממושך. רציתי (לא בטוחה למה) לבכות שם קצת (אם כי כרגע זה מרגיש לי חולשה.. כאילו נתתי לה לנצח.. כאילו תחשוב עכשיו שהצליחה). אבל זה מה שרציתי. כל השבוע התבוננתי באלבומים ישנים ובכיתי..תחביב חדש וטרחני מעט. אז לקראת הפגישה החלטתי שלא אספר לה על זה ולא אתאר ואסביר במילים, אלא אמשיך בזה גם אצלה.. פרשתי 20 תמונות ילדות משפחתיות על השולחן בינינו ודיברתי בקול לעצמי. וגם אליה. לא העזתי להסתכל עליה, רק ממש קצת, בכיתי קצת בלי דמעות (מסתבר שאפשר..כנראה בלעתי אותן פנימה בלי כוונה). זה היה משונה. היא שאלה שאלות והצביעה על דברים שהיא רואה, ואני סיפרתי לה המון המון דברים. אני חושבת שממש הייתי שם, חושבת שגם היא, אבל איכשהו הרגשתי לבד. הרגשתי שלעצמי אני מדברת. באמצע פתאום שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה, והאם היא "ראויה" שאומר לה את כל זה, פתאום שאלתי את עצמי עם מי אני מדברת, והיא עדיין מרגישה לי זרה, ומה זה קשור פתאום כל תמונות המשפחה. היה לי מוזר לרצף את השולחן שלה במשפחה שלי. פתאום כל הפרצופים המוכרים ניבטים אליי מהמקום הלא מוכר הזה. היא נשארה איתי 10 דק' מעבר לזמן הקבוע, וגם אמרה פעמיים שהיא שמחה שהבאתי את התמונות, ובכל זאת כשיצאתי הרגשתי לבד. הרגשתי אכזבה וכבר אמרתי לעצמי שלא נורא. שממילא כל זה היה בשבילי. שלא באמת היה חשוב לי מי יהיה איתי בחדר, ואם בכלל יהיה איתי מישהו, ושאני את שלי עשיתי. הרגשתי מרוקנת ועמוסה ביחד. התחושה הזו חלפה מעצמה כעבור כמה שעות.. בהתחלה הרגשתי חרדה של ממש כל פעם שדמיינתי את הסיטואציה הזו, שאני מכונסת וחשופה כל כך והיא מתבוננת בי מהצד. ממש גלים כאלה ששוטפים מהבטן לגרון וקצת מקפלים אותי. וכרגע אני מרגישה בשליטה (כל עוד אני לא מתרכזת ממש בלדמיין שוב את פרטי הסיטואציה). מרגישה כאילו עשיתי לה טובה. סוג של מתנת חג אפילו. כאילו החלטתי החלטה מודעת לקדם את הקשר בינינו ולחלץ אותנו מהשרטון. מרגישה שהייתי חזקה. אני שואלת את עצמי עדיין מי היא בכלל (מרגישה לי זרה עדיין) ואם היא ראויה לקבל אותי כך, ומה בה גרם לי להתערטל ככה.. כשאני מנסה לדמיין את הפגישה הבאה אני קצת נחרדת. מתביישת, לא יודעת במה. צריכה קצת חיזוק שזה בסדר. לא יודעת אפילו מה זה ה"'זה" הזה שצריך להיות בסדר. אולי פעלתי על סמך הדמיון שלי של מי היא ולא על סמך מה שיש באמת. אולי הפתעתי אותה ברמת הקירבה שפתאום הצבתי. אפילו פיזית היינו קרובות יותר, בגלל הרכינה מעל התמונות. זה קשה יותר כשהקירבה והאמון לא מספיק מבוססים עדיין. אולי מוטב לא לשלוח את ההודעה הזאת, שלא תסיט ולא תחזק שום דבר. אולי מוטב לשאת את הבלבול הגולמי הזה לבד עד שאפגש איתה. הפגישה איתה מפחידה אותי. את לא חייבת לכתוב שום דבר. אולי מוטב כך. או אולי רק מילים עדינות.. טיפשי מצידי.. יאללה- אשלח ואשכח..

לילך, תמונות ילדות ומשפחה נכנסות לפעמים אל חדר הטיפול, ומניסיוני למדתי שבכל פעם הן מגיעות לשם מסיבות קצת שונות. את מאד צודקת: הבאת התמונות המוכרות אל תוך הקשר שונה ואחר, מאפשרת התבוננות חדשה מזו אליה הורגלנו. את מספרת שלאורך השבוע שקדם לפגישה התבוננת באלבומים הישנים ובכית. מעניין אם את יודעת להסביר למה, ומ?נ?י?ן האכזבה והבדידות שהרגשת לאחר שיצאת ממנה. "באמצע פתאום שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה", את אומרת. וגם כאן מעניין מה החריד אותך. לתחושתי, *היא* כלל אינה שייכת לדרמה שהתחוללה שם, ואולי מתחוללת כבר כמה שבועות או חודשים. המחשבות שלי נדדו דווקא אל איזו חוויה מוכרת, של הבנה פתאומית ומצמררת, שתצלומים ישנים, גם אם מענגים במתיקותם, הם משהו קפוא שעצר מלכת, שאינו מצליח להשביע ולהרגיע את הרעב הגדול, הכמיהה, הגעגוע, המשאלה להתמזג מחדש עד אין קץ, וההבנה שהתמזגות כזו, גם אם אשלייתה מחייכת אלינו מן התמונה, אינה אפשרית עוד. אני חושבת שזה נקרא לגדול. (לא בטוחה שהיו כאן מילים עדינות, הפעם, אבל אולי זה חשוב. אם לא - השליכי) שלך ליאת

את רואה לא מעט, ליאת.. לא מעט בכלל. (לא יודעת איך את עושה את זה..:-) והיו כאן יופי של מילים עדינות. יש לי תחושה שהיו עוד כמה דברים שיכולת לומר..(כתבתי לא מעט ואת רואה אותי טוב).. אז תודה! -על כל מה שאמרת (ואולי גם על מה שלא). ובהזדמנות זו, תודה חמה גם לחברה טובה כל כך, שותפתי הלילה לטיול לילי.. את עוזרת לי יותר ממה שהמבוכה שלי מאפשרת לומר. לעבד בלי לאבד את עצמי.. בלי לכפור בי. את יקרה לי כל כך.. לילה טוב, ל.