דרור

אני מתגעגעת למטפלת...אני רוצה להגיד לה כל כך הרבה... ויש לי עדיין אפשרות לחזור...אבל להיות בטיפול דורש ממני המון כוחות ,לדבר על הדברים הכואבים, לדבר על הכל,להסיר מסיכות-אחרת הטיפול לא יעזור אם אסתתר מאחוריהן,לא? ואני לא רוצה להסיר מסיכות,הן מגינות עליי,טוב לי איתן, והיא לא תעמוד בזה....היא אולי תדאג,או שיכאב לה... אני מתגעגעת אליה...וזה כואב להרגיש.להיקשר.לאהוב.ואני לא נקשרת.אין בי רגש.רק כאב וחושך. לא ניקשרתי לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותה.או צריכה אותה. אני לא צריכה אף אחד!! אני יכולה הכל לבד.... אבל אני שונאת את הלבד....את הפחד הזה...והוא מוכר כל כך ועוטף כל כך.לא יכולה לבד אבל אני כן לבד.אין לי שליטה על זה. או שיש לי ...פתאום לכל הלבד הזה יש סיבה,ויותר מסיבה,יש אחריות והאחריות היא שלי ורק שלי.ואני לא יודעת מה עושים עם זה. הכל חשוך.הכל הכל הכל הכל הכל הכל,כבר אין דמעות .רק חושך.רק...קשה לי לבטא במילים את ההרגשה,כי אני כבר לא בנאדם שמרגיש.אין בי כלום עכשיו.

חן שלום, אני מבין את הפחד שלך מהסרת המסיכות שמגינות עלייך. אבל מטרת הטיפול היא לא הסרת מסיכות, אלא הגמשת הצורך ללבוש אותן כל הזמן בכל מצב מבלי שיש שליטה על כך. אני שומע אותך אומרת שאין לך רגש, שאת יכולה לבד ולא רוצה לבד. והמפגש הטיפולי אכן נוגע בנקודות הללו, אבל הוא עושה את זה באופן הדרגתי, בהתאם לכוחות שלך, למסוגלות שלך. ובסופו של דבר תוכלי להרגיש כלפיה יותר ויותר, ולבטוח בה שלא תנטוש אותך. המלצתי היא לחזור לטיפול. לא בכל מחיר ולא אם את מרגישה שעכשיו זה לא נכון לך אבל כן לחזור בשלב כלשהו. ועדיף מוקדם ממאוחר. דרור