כמעט עשר

אורנה. נותרה לי חצי שעה לחשוב מה אני רוצה לומר. אולי אתחיל בלשאול מה שלומך..? אני חושבת שסתם אשב בקצה הספסל שלך ואעשה את עצמי ממתינה למשהו. אולי לאוטובוס. אולי סתם בא לי לשבת פה קצת ולא לומר שום דבר. את חושבת שגם במילים אפשר לשתוק? סתם אשב פה, כפופת גב, מתבוננת למטה בנמלים המתרוצצות, אעצום עיניים ואקשיב. לציפורים מרוחקות, לתנועת הרכבים בכביש, לספסל החורק עם כל תנועה שלך, לצעדים השונים של העוברים ושבים, לרוח בצמרות העצים. אם אקשיב היטב אוכל גם לשמוע את הנמלים, מרימות משאות כבדים מהם. ואחרי שאשיל מעליי את זהותי לאט לאט, אנסה לדמיין קירבה. ודאגה. אדמיין שאת היא. (המטפלת? אמא שלי? חברה טובה?- מה זה חשוב). יושבת לידי וחושבת עליי. יש ימים כאלה, שכלום לא ברור. שאני יודעת שאני רק צריכה לשאת את זה עוד קצת.. שמחר כבר יראו הדברים אחרת. אז נמתין למחר, אם כך. אני פשוט קצת עייפה. לא בטוחה ממה.. אולי מהמעברים המהירים ממצוקה ובלאגן להכל בסדר ורגוע. הלוך ושוב הלוך ושוב. אין מה לעשות..נחכה.. אז בנתיים אשב כאן, בקצה הספסל לידך, בסדר? לא תרגישי בי..אהיה שקטה ואקשיב.

היי לילך, גם אני חיפשתי היום מישהו שיהיה איתי. אולי תתני לי לשבת שם לידך. אני אשב בשקט ולא אגיד מילה. ---------------------- ---------------------- ---------------------- את רואה.... לא אמרתי כלום. רק בא לי להרגיש מישהו לידי גם. תהיי חזק.... בטח מחר יהיה יום יותר יפה, ומלא תקווה ואהבה. תחזיקי מעמד. אורנה , מה שלומך? כיף תמיד להרגיש אותך כאן, ולהמתין לתשובות שלך ולתמיכה שלך.

"ואל תאמר, אהיה אשר הייתי כי לא תהיה אשר היית, ואל תשכח שגם פרדס אפל נותן פרחים לבנים ואל תשכח אותי" (י. עמיחי)

יקרות, כבר מחר, ומאוחר, ובכל זאת - עיניי העייפות התמלאו חיוך למקרא העץ הזה. בואו שבו לידי, אתיישב גם אני לרגע, וסתם נהיה... לא יודעת להסביר, אבל שימחתן אותי בשמחה פשוטה של סוף היום. נתראה בשבוע הבא? היו בטוב, אורנה

סוף היום אהוד מנור/מתי כספי סוף היום רבע ל- יום ארוך והלב מלא בא לישון אך עוד ער, לא נרדם, משהו חסר. היא איתי כאן במיטה, ואני כמו תמיד איתה, מסתכלים ללא מילים ויודעים שחסר לנו משהו קרוב. לפעמים מתוך הרגל, באויר יד נשלחת אל. רטט קל בנשמה כי נדמה ששומעים דבר מה. היא איתי כאן במיטה, ואני כמו תמיד איתה. מסתכלים ללא מילים ויודעים שחסר לנו משהו קרוב. מנגן, אין עוד אין, אין פרוה "איגלו" מת ודי.

א.פ.ס.ח., קלמנטינה, סולמית ואורנה- תודה! הפכתן בלבול למשהו מובן וקריא.. היה נעים לשבת כאן במחיצתכן בשקט, תודה שהצטרפתן- הרגשתי אתכן לידי.. ממש יכולתי לדמיין נוכחות של גוף לידי. לפעמים רק נוכחות מרגיעה קצת אלך גם אני לישון, (כמעט 2) לילך.

לילכי, כמעט מחר... אני קוראת את דבריך ונזכרת באותן נמלים (שראינו אז) שנושאות משאות כבדים; אולי אותם רעשים מפצפצים ששמענו הם גניחה בשפת הנמלים? אולי העול כבד מנשוא? ואולי הגניחה הגדולה עולה דווקא בהגיען אל הקן, כשהן משתטחות על הספה (על המרבד?) ויכולות לחוש את הכתפים הולמות בכאב? יש ברכה כזאת - בין היום לבין מחר - שלפעמים מצליחה לפרק את תחושות יום האתמול ולעדן ולהבהיר את האור שצובע אותן. ברכת שינה. אני מקווה שאת מתברכת בה בזה הרגע. מבטיחה שאני חושבת עליך- גם אם מספסל מרוחק, נויה

נויה יקרה, עלית עליי :-) אלה בדיוק הנמלים עליהן חשבתי! מדהים כמה דברים אפשר לשמוע כשלרגע אחד יש קצת שקט.. צריך רק לעצום עיניים ועולם שלם מגלה את עצמו פתאום.. לפעמים הגוף נזכר במשאות ישנים שסחב ולפעמים במשאות שזה עתה הניח מידו, וכשזה הכל יחד והכל מעורבב רוצים רק לשבת רגע על ספסל ליד מישהו, גם אם הוא זר גמור, ולספוג. ככה, בלי לדבר. את לא זר :-) מרגישה אותך היטב גם מספסלים מרוחקים.. אאחל את ברכת השינה גם לך, יקרה.. לילך.