נמאס

כולם מדברים על אהבתם למטפל אז למה אני שונא את המטפל שלי עד למצב של כעס מטורף לפני כל פגישה אני מבטיח לעצמי שאני לא חוזר אליו ולא שהוא עשה משהו קיצוני הוא פשוט רגיש ואמפטי כמו מלפפון חמוץ נמאס לי כבר לשמוע סיפורים על מטפלים רגישים אוהבים אמפטיים מתקשרים דואגים וכו' למה אני נפלתי על סטאלין הוא נראה בחדר שגם אם ירד קטיושות על תל אביב הוא עדיין יגי "אני מבין" מה אתה מבין אתה נראה כאילו אתה עוד רגע נרדם מה אני משעמם אותך. איך אני עוזב את הטיפול המסוייט הזה ועובר למטפל שיודע גם להביע רגש ולא רק לצפות שירגישו? איך אני יכול להיפתח ולהרגיש כשהאדם שיושב מולי נראה עצור ומאופק כאילו אסרו עליו בלימודי הפסיכולוגיה להביע סוג של רגש וגם כשאני שואל אותו שאלות אישיות הוא טרחני ומעצבן מה יש אם אני אדע מעט עליו הרי אני אמור לספר לו על חיי אז לדעת דבר או שניים רק תורמים לקרבה לא ביקשתי לדעת מה הוא עושה עם אשתו רק דברים המופיעים אני מניח בת"ז שלו. הוא יושב מולי אני מדבר ומבטיח לעצמי שלעולם לא אוכל לבכות מול האדם העייף והאטום הזה, רוצה לעזוב אותו היום כבר נתתי מספיק זמן לעצמי ולו ונמאס לי לחשוב שכך אמורים להתנהג פסיכולוגים, זה לא נכון לפסיכולוגים יש לב ונשמה וכאב ותחושות ואלף ואחד רגעים של אהבות וזה הצנונית שמולי נראה קטטוני מבחינה רגשית. סליחה אם הגזמתי פשוט נמאס לי ממנו ושלא יבלבל לי את המוח וישליך עלי הכל זה לא פייר מטפלים צריכים לדעת מתי הדברים מופנים באמת אליהם ולא לאמא אבא וסבא אברהם שלי. תודה גידי

אתה יודע ,גם לי נמאס לשמוע על מטופלים המתלוננים ללא הפסק על המטפלים שלהם,ולא עושים מעשה .פשוט לקום וללכת.להחליף מטפל ,או כל דבר אחר ,רק לא להשאר שם... אני מקווה שבנתיים עשית זאת . בידידות

מה הייתה שאלת המחקר ? אילו מאפיינים של הקשר הטיפולי יבלטו ברגעים משמעותיים בטיפול ? כיצד חקרנו ? ראיינו עשרים מטופלים שסיימו או הפסיקו טיפול וביקשנו מהם לתאר שתי אינטרקציות שהיו להם משמעותיות במהלך הטיפול. אינטרקציות אלה נותחו בעזרת ניתוח תוכן איכותני, המתייחס למלים ולתיאורים בהם משתמשים הנחקרים כמשקפים את המחשבות, הרגשות, האמונות והידע בו הם מחזיקים. מה מצאנו ? למטופלים יש צורך רב לחוות את המטפל כאדם, גם אם לעיתים ביטוי רגשי אנושי שלו (כגון בכי) עשויים להחוות כמפחידים. למטופלים יש צורך לא פעם במטפל אקטיבי הן במובן של חיזוקים והן במובן של עצות קונקרטיות, דבר שלעיתים קרובות המטפלים, במיוחד אלה מביניהם שהם בעלי הכשרה דינמית, מתקשים או נמנעים מלתת. לעומת זאת כאשר הזכירו מטופלים את פירושי המטפל כחלק מהאקטיביות שלו, לעיתים קרובות הייתה ההתייחסות לפירושים שלילית והמטופלים ראו בהם משהו נכפה עליהם מבחוץ וביטאו קושי לזהות את עצמם ואת החוויה שלהם בפירוש. לצד הצורך במטפל אקטיבי חלק מן המטופלים הדגישו במיוחד את הסביבה המחזיקה שיוצר המטפל כחשובה יותר מן ההתערבויות האקטיביות שלו. סיפורי המטופלים שיקפו את חשיבותה של חווית הקרבה בין המטפל והמטופל, חוויה שהתבטאה בתחושות של חוסר שיפוטיות וקבלה, לצד תחושה שהמטפל מרגיש וחושב על המטופל באופן מיוחד. תמה מרכזית נוספת שעלתה מתוך הרגעים המשמעותיים הייתה קשורה בחוויה של שליטה\היעדר שליטה בתחומים שונים של הטיפול. תמה זו מכסה טווח רחב יחסית של נושאים ממוקדים יותר כגון שליטה במסגרת הטיפולית, ביכולת להיעזר ולבטא חולשה, וביכולת לבטא רגש. מטופלים התייחסו לנושא השליטה מכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים - ישנם מטופלים שהביעו משאלה לחוות חוויה של שחרור משליטה וישנם מטופלים שהרעיון שיאבדו שליטה איים עליהם והוביל לקונפליקטים עם המטפל.

הי גידי היקר, כתבת ממש נוגע. עצב וכעס אבל מהולים בהומור... קבל תיקון קליל. לא כולם נורא אוהבים את המטפלים שלהם תמיד ועד לשמיים, וגם אלה שאוהבים, לפעמים לא סובלים אותם ברמות בחלק מהזמן. גם אני, כמוך, מקנאה נורא באלה שמתארים קשר אחר עם המטפל שלהם. והאמת, בדיעבד, הקשר האחר ההוא כנראה היה מתאים לי פחות, עד כדי כך שהטיפול לא היה שורד. אז בקצרה, אתה לא היחיד שמתלונן... ככל שהמטפל שלך דוגל בשיטה "אנליטית" יותר, כך קל לחוות אותו יותר כ"קר ומרוחק". העובדה שאינו מנדב דבר, כולל אינפורמציה טכנית טריוויאלית כביכול (גיל, תאריך לידה, מצב משפחתי, מספר ילדים וכד'), ו/או כולל חשיפה גלויה מידי של רגשותיו, נועדה להימנע ככל האפשר מלהכניס רעשים מיותרים לטיפול (מה שקוראים "לוח חלק"). הדברים הקטנים האלה, על פניו יכולים להראות בלתי משמעותיים ו"נו יאללה כבר תן לי", אבל זה לא בדיוק נכון. למעשה, לומדים בטיפול (דינמי / אנליטי) עד כמה רבה המשמעות של "פרטים קטנים ולא חשובים". חלק מהטיפול היא להחזיר אליו (שוב ושוב) את ההרגשה שתיארת במלוא עוצמתה. אפילו עם התיאורים שלך כאן, שעל אף הכעס יש בהם משהו חמוד מאד. אם אתה נשאר שם, אז כנראה בכל זאת אתה מקבל שם משהו מעבר לכל הדברים שרק מביאים ת'סעיף. נסה לחשוב עם עצמך ועם הטיפול. אולי יסתבר שאינו מתאים לך, ואולי דווקא כן.

קשר הוא לב לבו של הטיפול. מעבר לגישה, שיטה או סגנון טיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות שאינן שמות דגש רב על הקשר, או גישות טיפוליות גופניות שונות. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיסי ורגשי, להיפתח, להרפות מן המחסומים והפחדים שכל מטפל פוגש בדרך להבראה. לשם כך אנחנו, המטפלים, נדרשים להיות קשובים לצרכים של המטופל, ללמוד לשמוע ולראות אותם, את הדברים שמאיימים עליו ואלו שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות. מטופל שמרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, תיפתח בתוכו האפשרות לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. לא להסתתר מאחורי החלוק הלבן בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. לעתים אנחנו, כמטפלים, לא יודעים איך להיות נוכחים בקשר הזה, ומצויים בהכחשה וטשטוש העובדה הזו. הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית משוחרר מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. עמדה כזו, לא רק שאינה מפנה מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירה את הקרקע להתנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. התנאי הראשון להבנה של הקשר הטיפולי וטיפוחו הוא היכולת לראות ולהבין את עצמנו בתוך הקשר הזה.