סיפור עצוב שקראתי ורציתי שתקראו גם

מאיה ריד- "השבויה"[1],[2] החוויה הטראומטית והתגובות הפוסט-טראומטיות של נפגעת גילוי עריות נעמה בר-שדה [3] , 2004 כשנולד?ת?, ילדה- הפכה אותך יד גדולה רגליך הזעירות למעלה ראשך למטה יד שנייה חבטה באחוריך טלטלה גופך, עד שהשמעת צרחה ראשונה- אות חיים. והרופא אמר: תינוקת טובה. כשגדלת קצת, ילדה- השכיבה אותך יד גדולה גבך משותק ל?מיטה עיניך לתקרה יד שנייה חסמה את פיך הקפיאה נשמתך, עד שחנק?ת? צעקה אחרונה- אות אין חיים. ואביך אמר: ילדה טובה...עמ' 133. מאיה ריד, עובדת סוציאלית במקצועה, עברה התעללות נפשית על ידי אמה והתעללות פיזית ומינית על ידי אביה. בנוסף, היא נוצלה מינית על-ידי מפקדה האהוב בצבא, וגם על ידי המדריך שלה בעבודה, שהפך עצמו לפסיכותרפיסט שלה ולאחר מכן למאהבה. למרות עברה או שמא בגינו, הפכה מאיה לאדם רגיש ויצירתי. סיפורה, הנוגע בקצות העצבים עד כדי כאב בלתי נסבל, מאפשר לקורא להיות לרגעים בנעליה של הילדה המותקפת והפגועה. להיות אתה בזמנים הנוראיים והבלתי אפשריים, בהם הדמויות המיטיבות הופכות לשטניות, ברגעים של נבגדות, ושל הרס סדרי- עולם. לרגעים הקורא נוסק איתה למרומי הניתוק (דיסוציאציה)[4], כדי לקחת פסק-זמן ולנשום, ולאזור כוחות לקראת הטלטלה הבאה, בה הוא כמותה מוכנס שוב ברגל גסה לטראומה נוספת. סיפורה של מאיה, הוא סיפורה של ילדה, אשר השאול אילץ אותה לפתח הגנות שיאפשרו לה לנהל את חייה כאילו היו אלה חיים נורמאליים. ילדה אשר למרות ההתעללות, הפגיעה, הבלתי אנושיות וההרסנות, יצרה לעצמה עולם פנימי, שאפשר לה להתחבר לרגעים הספורים הטובים של חייה. ילדה שליקטה את רגעי האושר היקרים מפז, נאחזה בהם ושימרה אותם כדי לשרוד. אני מזמינה את הקורא לפגוש מקצת מעולמה של ילדה-אישה, שעברה גילוי עריות, חוזר ונשנה על ידי דמויות הוריות שונות. עולמה של מי שלא יכלה שלא לפתח תגובת לחץ פוסט-טראומטית מורכבת[5]. העימות ומשמעותו עבור מאיה מאיה פותחת את ספרה בהחלטתה לצאת לעימות עם המטפל נון, שנכשל והפך ממדריך למטפל ואחר כך למנצל (abuser). היא מתעמתת בספרה לא רק איתו, אלא עם כל המתעלמים, המתעללים והמנצלים בעברה. בעבר קנתה לעצמה מאיה תחושת העצמה אישית (empowerment) באמצעות הדיסוציאציה שהייתה 'חברתה הטובה' . עתה היא זקוקה לעימות עם נון לצורך רכישת תחושת ההעצמה האישית דרך ההכרה שתזכה לה מהאחר (וועדת האתיקה). ...אבל אני מכירה את עצמי: אם הוועדה תשתכנע שנון לא עשה לי כל רע, לא אהיה בטוחה עוד מה נכון ומה לא, מה האמת ומה פרי הראש הדפוק שלי, בלשונו של נון. עמ' 10. היא חרדה מפני האפשרות שבעימות זה תצא מובסת, אולם הצורך בקניית שליטה על חייה בוער בה יותר מן הפחד. הנחישות להתגבר על הפחד מלווה בחרדה ובתחושת בדידות עמוקה. מאיה שואלת את עצמה איך תוכל להסביר את הבלתי ניתן להסבר והבלתי ניתן לעיכול: כיצד האוהבים הופכים ברגעים מסוימים לשונאים, וכיצד החלשים נכנעים כדי לזכות באהבתם של המתעללים. אבל איך אסביר להם שאישה בוגרת הופכת להיות ילדה קטנה ומאוימת? איך אפשר להסביר את זה למי שלא היה שם? עמ' 11. מאיה חוותה את וועדת האתיקה כ??הורים המ?ג?נים, שמעולם לא היו לה, אשר תמיכתם אפשרה לה לתבוע את עלבונה ולזנוח, גם אם לא באופן מוחלט, את תחושות האשם הכבדות. היא מסכמת לעצמה את משמעות העימות: ניתנה לי הזדמנות ומצאתי בעצמי את הכוחות והיכולת לדבר אל נון מגובה העיניים ומבלי להתקפל, בנוכחות אנשים שכפו עליו להקשיב לי ומנעו ממנו את האפשרות לנפנף אותי בביטול- וזה בעצם העיקר. עמ' 154. התחושות המתעוררות נוכח הטראומה החוזרת ונשנית מאיה פורשת בפנינו בספרה סיפור קשה של ניצול על ידי ההורים ודמויות הוריות אחרות, ומתארת בצורה חיה ומרגשת את דרכי ההתמודדות שלה ואופן הישרדותה. היא עונה על חלק מן החידתיות הכרוכה באינטראקציה הקשה. על חלק בלבד, מכיוון שיש בנו חלק המסרב להאמין ומסרב להבין. חלק אשר רוצה בכל מאודו לשלול היתכנות של פגיעה כל כך קשה בחלשים ובאהובים. חלק שנאבק בנטיות האינצסטואליות הקיימות בנו והנידחות על ידינו שוב ושוב בבהלה רבה, תוך הישענות על הידיעה המופנמת של הטאבו. היא נוגעת בפחד הנוראי, שהיה חבר צמוד וקבוע שנים רבות, ובמידה רבה גם היום. בנוסף לו, מלווים את מאיה לאורך חייה הסוד, האשמה, ההשפלה והנחיתות. הסודות החשוכים שנאלצה לשמור, הכבידו על חייה והפכו לחלק בלתי מנותק מהם. חלק מן המציאות, המזינה את כוחו של המתעלל על הקורבן. המתעלל, כידוע, מזהיר מפני גילוי הסוד והקורבן חרד לפגוע ולהיפגע על ידי חשיפתו. בכך משיג המתעלל מארג קשרים נוקשה ובלתי ניתן לשינוי, אשר מבטיח את שימור הקשר כמו שהוא, ומזין את הפרברסיה שלו. אבא שלנו... הטיל סוד נוסף לשק הסודות שלנו, שהלך והתמלא ונעשה יותר ויותר כבד. נשאתי את השק הזה על ג?ב??י כל חיי ובכל שהלכתי, עד כי דבק לגופי כמעטפת עור בלתי חדירה, עד כי הפך חלק ממני ומהתנהלותי בצילו. עמ' 75. מאיה מתקשה להשתחרר מהתחושה על אפסותה, אשר מתבטאת גם בתחושה שכל הטוב שבתוכה הוא כוזב. כמו נפגעות אחרות, היא אינה יכולה לחוש בעלת ערך עצמי, כשבחוויתה לא הצליחה להגן על עצמה, ויתרה על עצמיותה, רצונה החופשי, וכבודה. מה שאתה רואה, וכל העולם, זו לא אני האמיתית אלא משהו חיצוני. אני סתם יצור עלוב ומטומטם. אני מנסה להיות בסדר ולהצדיק את קיומי, אבל בסוף זה עובד נגדי, וככל שמחמיאים לי יותר, אני מרגישה רע יותר, כי אני יודעת שלא מגיע לי. עמ' 91. היא מרגישה אשמה על כל דבר בעולם, וכדי להילחם בה, היא מנסה לאלץ עצמה להיזכר במציאות כפי שהייתה ולא כפי שנתפסה אצלה באופן מעוות. האשמה כל-כך מעוותת את תפיסתה, עד אשר כשם שריחמה על אביה, כאשר זכרה לו את רגעיהם הטובים ואפשרה לו בכמיהתה לרגעים אלה לפגוע בה ככל שנפשו המעוותת תחפוץ, כך היא מאוימת על ידי אותם רגשות אשם, בתהליך העימות עם המטפל נון: וכמו משום מקום תוקפים אותי הרהורי חרטה ומחשבות כפירה פולשות לראשי, מתערבבות ב??מראות משובבי הנפש: אני לא יכולה לעשות לו את זה. אני לא מסוגלת לראותו מושפל ככה. חלק ממני עדיין זוכר את ההזדקקות שלי וממשיך להיות מונע על ידי תחושת נאמנות ואשמה על מה שאני עתידה להביא עליו. עמ' 50. מאיה מספרת לקורא, כי הפחד להינטש, הוא הנורא שבפחדים. זהו פחד משתק, אשר בצרוף לאשמה, לצורך הנואש באהבה, לצורך הכפייתי בהענשה עצמית ובהשפלה, ולהיצמדות למוכר תרם לקיומה של הפגיעה החוזרת והנשנית, אשר הקשתה על הפסקתו של מעגל האימה. ...אני לא מעזה לכעוס אף פעם ולא לבקש לעצמי, ואני חיה בפחד מתמיד שמא אנשים ודברים ייגמרו לי. עמ' 124... (נון, נ.ב.ש.) היה אומר :" נו, לא באתי עד לכאן כדי לשבת ולשתוק", או בתרגום מאיה לחסרי חוט שדרה:" את לא בסדר ואני עוזב אותך ומסתלק מכאן". די היה בכך כדי לחסל לי לגמרי את אפשרות הבחירה. עמ' 79. ההגנות שמאיה נאלצת להפעיל נראה, שאם מאיה הייתה מאפשרת לעצמה להמשיך ולהיות מוצפת באימה או להיות משותקת, לא הייתה לה אפשרות לנהל חיים תקינים כלשהם. ניתן להניח, שהייתה מאבדת את שפיותה. כדי להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי, היא גייסה לעזרתה את ההגנות היחידות, לבד מן השיגעון, אשר בעזרתן יכלה ליצור לעצמה מציאות אחרת מן המציאות הממשית הבלתי נסבלת. ההגנות הדיסוציאטיביות אפשרו למאיה איים של חיים נורמאליים בתוך ים הכאב והסבל. מאיה פיתחה בהדרגה את היכולת לנתק את עצמה מההתרחשות הטראומטית, עד לניתוק מוחלט. באמצעות הגנות אלה התמודדה באופן חלקי עם תחושות האשם, ההשפלה והנחיתות הנלווים. כשההכחשה לא הספיקה, מאיה אשר נבגדה על ידי אביה, נאלצה לגייס לעזרתה את האמנזיה הפסיכוגנית[6], כהגנה מפני המודעות וההכרה בניצול המיני שעברה על ידי אביה. במשך שנים הייתה מודעת רק להתעללותו הפיזית. מעטה האמנזיה הוסר רק במהלך הטיפול. אז חשפה בפני עצמה גם את ההתעללות המינית. כדי להתמודד עם העובדה שאביה האהוב פוגע בה כל-כך, היא גייסה את תחושת הזרות בקשר בינה לבינו, ובאמצעות שימוש בדהראליזציה (אובדן תחושת המציאות)[7], היא הצליחה לנתק עצמה מהמצב הבלתי אפשרי. ניסיתי להתחבא ממנו, אבל לא הצלחתי, התקפלתי לגמרי ושמתי את הידיים על הראש, ואת הראש בין הברכיים, ופתאום עטפו אותי מן קולות רכים כאלה, אוהבים ומלטפים- ניגוד מוחלט לצרחותיו ההיסטריות של אבי. זה היה גדול. פשוט גדול. הצצתי וראיתי אותו חובט ומצליף במישהי, ולא הרגשתי כלום. הפסקתי לצעוק, וגם הדמעות חדלו, וצ?פיתי על ילדה בת תשע שאביה מכה אותה. עמ' 93. חזרתי כשכבר היה אחר?י הכול, ומאז הייתי ונעלמתי חליפות. עמ' 113. הניתוק שימש אותה גם כנקמה באביה, בכך שדאגה שלא יצפה בכאבה. מבלי דעת, היא חיזקה ככל הנראה את התנהגותו הפתולוגית. הוא יכול היה לגייס את פרשנותו לתגובותיה אלה (היא לא סבלה ...היא נהנתה...אפילו חייכה) לטובת התהליך הדיסוציאטיבי שהוא עצמו הפעיל, ואשר אפשר לו לפגוע כל-כך קשה בבתו האהובה (על נושא מורכב זה, במאמר אחר). מצאתי שיטות איך לא להרגיש את הכאב, ובעזרתן יכולתי להישיר אליו את מבטי בזמן שהשתולל ולחייך במקום לצרוח. זו הייתה נקמתי המתוקה בו, וכך הפכה השגרה המסויטת ההיא לנסבלת

הוא חלק ממצב שנכפה עליהם.. והסיפור הזה הוא בעצם המציאות הנוראית וכואבת .. (אני אחת כזו..שעברה אונס אכזרי ..) הסיפור הזה הוא אכן עצוב .. וכנפגעת מחזיר אותי למקומות הכאובים.. הפתוחים ..שלא עובדו עדיין .. אממ..לכן יש לשים לב שיש כאן קוראות שעברו אונס ..ודבר זה מעורר שדים.. אפשר לפחות לציין בכותרת הכתיבה שזה טריגר .... כי זה מציף בכאב מידיי .. ומטרת הפורום הזה ..הוא להקל ולא לעשות רע יותר... להבא .. מעט יותר התחשבות לא תזיק ..

שלום לכן, זוהי ההודעה השלישית ברציפות בה יש קטע על התעללות מינית. אני יכול להבין את האמירות לפיהן זה עלול לעורר שדים ממרבצם ושדים אלו אם מתעוררים רצוי שילוו בתמיכה. אולם זהו פורום המאפשר ביטוי כל עוד שומרים על דרך ביטוי הולמת ועיסוק בתכנים רלוונטיים. התעללות מינית היא בוודאי נושא רלוונטי. יחד עם זאת כפי שכתבתי כבר למטה, רצוי להוסיף נימה אישית, או אפילו לנסות ולספר על מה שכתוב במקום להביא את הקטע עצמו. בעיניי זה יהיה יותר מאפשר. דרור