לעיונכם חשוב

האווירה בחדר הטיפול של נפגעי טראומה מינית נעמה בר-שדה, פסיכולוגית קלינית ומדריכה מתוך הרצאה במכון סאמיט, ספטמבר 2006 העבודה עם נפגעי תקיפה מינית מפגישה את המטפל עם מחוזות שמצויים בהם רגשות מעורבים של כאב וזעם, בדידות מהולה בייאוש, גועל, אשמה, ובושה. רב בהם הבלבול הכאוטי, ההצפה הרגשית ואי-ההבנה. יש קושי בעיכול וב??יכולת להכיל. הפחד וחוסר האונים-משתקים. השנאה העצמית חוסמת כל אפשרות של הנאה. תחושת הפרת הפרטיות והחודרנות היא בלתי נסבלת. המטפל נפגש ב??ידיעה של הקורבן את שהוא לא אמור לדעת. ידיעה הרסנית שנחתה עליו מבלי שיכול היה להתגונן בפניה. ידיעת הרוע והנבזות. ההתעללות, הניצול והבגידה. האגוצנטריות והעדר האמפתיה. ידיעה שהופכת סדרי עולם פנימיים וחיצוניים כאחת, אשר מוטבעת בה הנחייה לעתיד: אין לבטוח באחר, גם לא במי שנחשב הקרוב ביותר. המטפל מיטלטל נוכח השו?ק וההפתעה, הזעקה שאינה נשמעת או נראית ובוודאי שאינה נענית. הוא מתעמת עם האמביוולנציה, האומניפוטנציה והאימפוטנציה ונקלע למציאות סדיסטית, או סאדו-מזוכיסטית קשה, אשר נראית כמו לקוחה מעולם אחר. המפגש עם הפגיעה המינית מעמת אותנו עם מציאות שעולה לעיתים על כל דמיון, כאשר קצות העצבים חשופים, עד שאי- אפשר לשאת. לכן המטפל אינו יכול להיות 'מסך חלק' (או 'ראי אטום'- opaque mirror), שפרויד הטיף לו (אם כי לא נהג כך בפועל). נהפוך הוא. סגירת המרחב הפנימי להעברה נגדית שלו, על ידי החלפתו בניטרליות או בריחוק מדעי, תקשה על יצירת מרחב, אשר מאפשר ביטוי שלם וברור יותר של ההעברה. המטפל עסוק לעיתים במציאת המינון הנכון בין ריחוק ואובייקטיביות סבירים- אשר לא י?חוו כניכור ואדישות לבין רגישות, חמלה, הזדהות ואנושיות, שכל כך מתבקשים בעבודה עם מטופלים אלו. הוא בו-זמנית צופה ניטראלי ושותף אמוציונאלי. כשנדמה לו שהמטופל זקוק להארכת זמן הפגישה, הוא ישאל את עצמו עד כמה הפרת ה-setting מחוברת לצרכים של המטופל, מספקת לו לראשונה ה?ענות אמיתית לצרכיו, או שמא היא נובעת מן הצרכים האומניפוטנטיים שלו להיות המושיע, ונחווית כפולשנות או אפילו פתיינות מסוכנת בעיני המטופל. העיסוק בשאלת הגבולות בטיפול והפרתם נחווה לעיתים כעיסוק טורדני. ראשיתו כמובן, בחוויה הטראומטית עצמה. המשכו- בחייו של המטופל שאינו יכול לסמוך יותר על השיפוט שלו, כי הנכון הוכח כמוטעה, האהבה הפכה במפתיע להתעללות, ההורות הפכה לזוגיות, והיציב והבטוח הפך למאיים ולמפתיע. המטופל כמ?ה? לאהבתו של המטפל, אבל פוחד משחזור החוויה הטראומטית של הפרת האמון. לכן, הוא עסוק באופן מתמיד בבדיקת הגבולות של המטפל ושל עצמו. הוא משתוקק, כמו רבים ממטופלינו, להיות האחד והיחיד. אולם הוא מרכיב משקפיים אחרים, מעוותים. משקפיים של אבא שאמר "את האחת ויחידה, רק איתך אני עושה את הדברים המיוחדים האלה, אני בטוח שיהיה לך טוב ונעים ומיוחד...נכון שזה נעים"?...אבל זה כואב ומשפיל! המטופל שואל את עצמו האם הוא אוהב או אדיש, מסור או מנותק. רגיש ומבין, או אטום ולא רואה. "איך אוכל, הוא שואל בתוכו, "לגעת ב??כ??מוס מכל ולהיות בטוח שהוא לא ילעג, יגע?ל, ישפיל וידחה. איך אדע שהוא מספיק חזק כדי להכיל אותי. איך אהיה בטוח שלא אהרוס אותו. איך לא אגרום לו שינטוש אותי. אני הרי מומחה בזה..." הוא בודק מידי פעם את יכולת המטפל להעמיד ולכונן גבולות. מזמין אותו לשחזור חווית הפגיעה. מנסה להפעיל אותו ולחלץ ממנו כניעה כהוכחה לאכפתיות. כשהוא בטוח שהמטפל לא נכנע למשאלת השחזור, לא נהרס על ידי דרישות שאין להשביען ולא נוקם בו בשל כך, רק אז הוא יכול להירגע, ולבטוח בתהליך הטיפולי. הבושה והאשמה הבושה והאשמה מתבלים את האווירה מתחילתו של הטיפול. יש בהם עוצמות חוסמות ומשתקות. תחושות הבושה והאשמה מעוותות את ביקורת המציאות של הנפגע, ומאפשרות בנייתה של תפיסת מציאות אידיוסינקרטית, בה מי שהותקף ונפגע הוא האשם והאחראי על הפגיעה. לפעמים המטפל שואל את עצמו איך מאפשרים "עיבוד לעומק" מבלי לעודד את אשמת הקורבן. מתלבט לגבי הצורך לעבוד על קורב??נותו, כהכנה לחיים בחוץ. באינטראקציה הטיפולית, המטופל עושה מאמצים כדי שהמטפל לא יחשוב עליו כעל מישהו פגוע, אשר לא ניתן לאהוב אותו. כתוצאה מתלווים אל האשמה והבושה הפחד מפני נטישה. אווירה מעודדת ומקבלת בחדר, תאפשר לו לזנוח את ההגנות ההמנעותיות, ולהעיז להיות במגע עם מגוון התחושות המכאיבות והמבישות שחו?וה בעת הפגיעה. כך יוכל לצמצם באופן הדרגתי את תחושות האשם והבושה, אשר כה חיבלו באני שלו וביכולתו ליצור אינטראקציה בריאה עם האחר.

זה אכן נראה כשיעור פסיכולוגיה .. אבל זה שיעור חשוב .. אני התחברתי מאוד למה שכתוב .. בעקבות תהליך עמוק וקשה שאני עוברת מול המטפל ...וכנפגעת תקיפה מינית .. לפעמיים לקרוא את זה ..זה להבין שהכל בסדר אצלנו .. להזכר .. שהמקום שאנחנו נמצאים בו הוא אכן חשוף, פגיע .. בעיית הגבולות האלו ככ נכונה ..מוכרת ..וככ קשה לטיפול בעקבות הפגיעה הנוראית שחווינו .. מציאת האיזון ..בתהליך הזה בין המטפל למטופל ..ככ קשה .. אבל ..עצם המקום המוגן שהמטפל נותן למטופל..השמירה ..ההגנה ..ההכלה .. מצמצים את גודל האשמה אפילו במעט ונותנים כח להתקדם הלאה.. ש'

שלום לך, הקטע שהבאת נראה כמנסה לשלב את זווית הראייה של המטפל ושל המטופל. היה מעניין לקרוא מהצד שלי כמטפל. דרור