טיפול מעצבן

פעם ראשונה שאני כותבת כאן.. אנו בטיפול משפחתי. במהלך הטיפול נעשו גם שיחות באופן פרטני מולי. מאוד אהבתי אותה והערצתי אותה והקשר הטיפולי היה נהדר. בעקבות השתלשלות עיניינים בלתי נעימה בטיפול חוויתי טריגר בעוצמה רבה. עכשיו אני כועסת עליה ורוצה להחליף אותה. בפגישה האחרונה (אמא+ילד+פסיכולוגית) התנהגתי כמו "בתחנת אוטובוס" או במעלית. בלי קשר עין, מבטים לצדדים רק לא אחת על השנייה, חלילה. זה כבר בלתי נסבל. אין ביננו יותר תקשורת. עד כדי כך שאני אפילו לא יכולה לומר לה שאני רוצה להחליף. בא לי להבריז ולא להגיע יותר. להעלם! אבל אני חייבת את הטיפול לילד שלי- אותו אני לא רוצה לאכזב. אז אני אמשיך איתה בלית ברירה - אבל לא אדבר איתה או אסתכל עליה יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כאילו היא עציץ בחדר ואשמע עצות רק במה שנוגע לילד. זהו!

שלום לך בת-בלי-שם, למרות עוצמת הרגשות שלך, איכשהו משתרבבת גם נימה של הבנה, שאולי הייתה כאן באמת השתלשלות עניינים שהדליקה משהו רדום (אבל חי) שהיה בתוכך עוד קודם. ההחלטה להמשיך להגיע לחדר הטיפול למרות הכל, ולו למען ילדך, פותחת מרחב נוסף, והלוואי שתצליחו, שתיכן, למלא אותו במשמעות והבנה. אני בוחרת להיות אופטימית. תצטרפי אלי? ליאת

למרות הדרדרות המצב אני אופטימית וחוזרת לחדר הטיפולים. אני בעצם אוהבת לבוא לשם. לא יכולה בלי זה. למרות הקשיים. אני חייבת את חדר הטיפולים. אבל הדבר הזה שהיה רדום בי שנים לא היה צריך להתעורר. אני כועסת על המטפלת! כשזה היה רדום היה לי טוב. עכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם זה. בתקופה האחרונה נעזרתי בפורום מסויים אבל החלטתי לצאת משם כי זה עושה לי רע! והבנות שם תוהות לאן נעלמתי. כמו כן אני לא יכולה לדבר על זה עם המטפלת. אני מתביישת לספר לה על זה. שלא תחשוב שאני מחפשת תשומת לב ממנה ותלעג לי. אבל בפועל עובר עליי מכבש! בלי לשים לב אני פוצעת את עצמי כשאני חושבת מחשבות ואח"כ מתביישת במראי. אני נראית טוב מאוד- אבל מכערת את עצמי. אין לי איש בעולם. אם הפסיכולוגית תראה את מצוקתי לבד זה יהיה גדול מהחיים. אני לא יכולה לבוא אליה ישירות בעניין. אסור לי להיכנע ליצר לספר לה. אני מחכה לה. אבל חייבת וחייבת להפסיק עם הפציעה העצמית הזאת! לא יודעת מה לעשות- אין מוצא!