?

הי דרור, וברוך הבא ליום שלישי! רציתי לשאול אותך, איך אפשר גם להרגיש רוגז ותרעומת ואכזבה שלא נגמרת מהמטפלת..עד כדי תחושה לפעמים שלא חשוב מה תגיד היא תאכזב איכשהו (מה שמוביל כל יום מחדש להחלטה שאיון מנוס אלא לעזוב), וגם במקביל- לחייך כל הפגישה, לשלוח אס-אם-אסים שעשויים לשמח אותה, ולעזוב את ביה"ח (בו מאושפזת אימי), לנסוע 5 שעות הלוך ושוב כדי לפגוש אותה ל-50 הדק' שלנו. איך זה יכול להיות ביחד?.. זה נורא מבלבל אותי. אני מרגישה שצריך לדבר על פרידה והיא רואה את הכל כחלק מאיזשהו תהליך. אני בכלל לא בטוחה שהיא מבינה עד כמה אני רחוקה ממנה. עד כמה לא בא לי לשתף אותה יותר, עד כמה אני מרגישה ערומה ולא מוגנת כשהיא "עולה על משהו". זה לא היה ככה קודם. לפעמים נדמה לי שאני פחות ופחות מכירה אותה עם הזמן. כשאני מדברת איתה על הדואליות הזו, היא מקשיבה בעיקר לחלקים שמדברים על הקשר שעדיין קיים ואילו אני מנסה להדגיש שהצד הפגוע והמתרחק הוא זה שמתחיל להיות דומיננטי, ושאני לא יודעת מה לעשות עם זה. מה לעשות עם זה שלא בא לי יותר. שזה מתסכל אותי שאני לא יודעת איך הדברים הגיעו לזה. אולי היא רגילה שזה קורה עם מטופלים אחרים ולכן לא מתרגשת יותר מדיי ממה שאני מרגישה, אבל אני המטופלת הראשונה של עצמי ואותי זה מבלבל .. אולי גם לך זו נשמעת "שאלת מטופלים שכיחה", אני לא יודעת. אני אפילו לא בטוחה שזה העניין שכל כך מטריד אותי ולא משהו אחר.. אני צריכה עוד לחשוב על זה כנראה. אשמח לשמוע את דעתך בכל מקרה. שיהיה לילה טוב, לילך התשושה מאוד.

לילך שלום, מדברייך נשמע לי שאת מאוד חוששת לפגוע במטפלת שלך, ואולי בעצמך. את מחייכת למרות שאת לא רוצה ושולחת אס - אם - אסים שיעשו לה טוב, ובמקביל מתחילה להתרחק ממנה. אני תוהה האם את יודעת מדוע את מתרחקת, מה מוביל לכך. האם זה מדובר ביניכן. אני גם מרגיש אותך חווה את הטיפול כרגע כמאבק כוחות. את מושכת לכיוון פרידה והיא נחווית כמושכת לכיוון של התמדה בטיפול, מבלי שהיא מבינה לדעתך כמה את רחוקה ממנה. משום כך את לא יכולה להרשות לעצמך לבדוק באמת מה את מרגישה שם כי את חווה אותה כמנסה לשכנע אותך לעשות משהו שאת לא רוצה, וזה רק מבצר אותך בעמדתך עוד יותר. לדעתי חשוב לנסות ולברר כרגע מה קורה ביניכן, ולבדוק מדוע זה קורה. בלי מסיכות. הייתי מציע לברר גם האם יש לכך קשר לאמא שמאושפזת. דרור

הי תשושה... יודעת מה יכול להיות מבלבל כל-כך, קורע כל-כך? ואיך זה ביחד? (אולי...) לפתח כעס כבוש על אדם שאוהבים וקרובים אליו מאד. אפילו לא להצליח לדעת להרגיש אותו באותו הקשר. להתבייש בו, ולחוש עימו אשמה גדולה. להעצים את האשמה הזו יותר כאשר האדם שמולך סובל כל-כך. חלש כל-כך. כעס שלא מקבל מקום ומושתק, ואיננו סופגים אותו באופן מניח. לפעמים מפנים אותו כהגנה בלי דעת לכיוון אחר. אוי, איזו מן תפיסה מייסרת של כעס הרסני ומזיק. תחושת האשמה הזו מובילה לניסיונות אנושים לתקן. לרפא. לפצות בהמון מעשים טובים. ובמקביל, הענשה והלקאה עצמית, דחיקה, כיבוש מקום, התחננות לסליחה, הקרבה... המאמצים העקרים האלה, יש בהם משהו ילדי נוגע ללב כל-כך. הכעס יכול להיות על האדם הכי יקר לנו בעולם, הכי קשור, שפתאום תפס לו מקום בדיוק בעיתוי הזה, כאשר אנחנו ניסינו לתת לעצמנו קצת ולטפל בנו. כאילו, משהו שנעשה בשביל עצמנו בא על חשבון מישהו אחר. וההיפך. כאילו, גם וגם לא מסתדר ואין נתיב מאוזן באמצע. זה קורע. שני כוחות חזקים שמושכים לכיוונים מנוגדים... לקחת את הילדה שקטנה שבך ונסעת כל השעות הללו לטפל בה. אולי כל השעות הללו נתפסות כעונש מתחייב. אולי אם תענשי ותתייסרי ייסלח לך, תתירי לך טיפה מקום בתמורה. אולי תתגשם משאלת הקסם. אולי ההקרבה שבעזיבה של הטיפול תרפא את אמא. אולי בגלל שכעסת ונתת מקום לדבר משלך היא חולה... :-( וקל לומר... אין לנו באמת כוחות שכאלה, אין לנו שליטה באמת. זו "רק" המחשבה הילדית הקדומה הזו שעובדת ככה ומסבה סבל רב והמון חרדות מסביבה. המון. כבד ומתיש ושורף. אם רק תוכלי לדבר על הכעס ולאתר בדיוק למי הוא מכוון. עם הבושה. עם האשמה והכאב והחרדות המפחידות האלה. הלוואי שתוכלי לצרוח אותן החוצה יום אחד. נחזיק אצבעות להתחזקות שלך ושל אמא. כל אחת לחוד וגם מה שביניכן