למה?

מה עושים שכל השבוע אני לא בוכה, אני רק נכנסת לטיפול היא רק שואלת אותי מה שלומך ואני בוכה כל הטיפול. ככה כבר חמישה חודשים, משהו במטפלת גורם לי לבכות בלי הפסקה, אין ספק שזה עוזר לי לצבור כוחות עד לפגישה הבאה אבל כבר לא נעים לי גמרתי לה את כל הטישו והיא כזו מקסימה אוחזת בידי ולפעמים נדמה כאילו היא עוד שניה בוכה איתי. מתי אפסיק לבכות ומה לדעתכם היא חושבת על הבכיינות שלי?

המטפלת שלי מוטרדת מזה שאני לא בוכה בכלל, היא אומרת שזה מצביע על יאוש גדול. שכל עוד שבוכים יש תקווה. וזה די נכון לי.

גם אני לא בוכה ואפילו לא מרגישה שיש מישהו שמוטרד מזה... שזה חלק בי בעצם... ובכלל, הטישו הרך הזה מרגיש לי תוקף. מעוות... אילו הייתי מצליחה לבכות בדמעות, זה היה אולי ברגע שהייתי מרגישה קירבה, מרגישה שלמישהו אכפת או שיש רגש של אהבה. מקנאה מאד במי שמצליח לשחרר ולבכות.