המטפלים

תגידו האם מטפלים באמת חשים את הכאב שלנו? האם הם עושים שיקוף אוטומטי או שהם באמת רגישים? האם יוצא למטפלים להקשיב למטופל ולגחך בתוכם?ואיך זה שמטפל הופך אחרי שנה מזר לבן אדם הכי קרוב שיודע אשקרה הכל עלינו? האם אתם חושבים עלינו לפעמי? והאם מטפלים באמת אוהבים את המטופלים שלהם? תנו תשובה אמיתית

"מילה נוספת - פסיכולוגים קליניים עושים קצת יותר משיקוף (תודה לאל...). אחד הדברים החשובים שמטפל יכול לעשות הוא להתבונן במחשבות ובתחושות שמתעוררות בו במהלך השעה הטיפולית, מתוך מטרה לרתום אותן להבנת המטופל ולקידום התהליך הטיפולי. לכן, אפשר לקוות שאם מתעוררת במטפל התחושה שאינו אותנטי, הוא ישתמש בכך על-מנת להבין את המטופל ואת הכאב שהוא מתמודד עמו. מילה אחרונה - בטיפולים טובים ומעמיקים עולה קשת רחבה של רגשות, כולל שנאה ותוקפנות, וטוב שכך... אבל בבסיס יש קשר עבודה טוב, מלא חיבה ונכונות להיות מושקעים בתהליך המפרך הזה. קשה לי להאמין שזה מתאפשר אם המטפל מרגיש באופן עקבי שהוא משתין בקשת רחבה..."

ואיך אחרי שנה מטפל הופך בחזרה לזר? איך אחרי שחושבים שהיה שם משהו, פתאום מתחילים לחשוב שאולי לא היה שם כלום חוץ מאשר הדמיון שלנו. שאולי מרוב שרצינו שיהיה אז דמיינו שיש באמת. אוף :-(

שלום למבולבל, אין לי אלא להסכים עם דבריה של אורנה, שכמו בכל קשר קרוב יש מגוון של רגשות שבבסיסם יש מחויבות לקשר, חיבה ורצון לעזור. לגבי השאלה השנייה, מטפל הופך לאט, בהדרגה לאדם קרוב, לעיתים הכי קרוב, דווקא בשל השילוב המיוחד של דמות שיש בה גם זרות מסויימת. כך על בסיס הקרבה האמיתית שנוצרת ישנה גם ידיעה שלפחות המטפל שומר עליה שזהו קשר טיפולי, לא קשר חברי. ובעזרת הידיעה הזו ניתן לשתף את המטפל בדברים שלא מספרים לאף אחד. זה לא אומר שבסיום הטיפול הכל נמחק. דרור