המטחנה הפסיכולוגית

אני בטיפול כבר חצי שנה שהגעתי אליו עקב כשלונות בחיים באישיים.אומרים שזה עוזר לדבר עם איש מקצוע,אך גיליתי כי כל החיטוט המתמיד בפח האשפה של הנפש לא עושה לי טוב כלל... אני רק יותר מתוסכל,כל התיאוריות הפסיכולוגיות רק מעצבנות אותי ומורידות לי את הביטחון העצמי והציפיות, והיעדים שלי רחוקים ממני יותר מאי פעם.אומרים שהטיפול נותן מקום לבחון כל מיני תהליכים לא מודעים שצצים שם.לא הבחנתי עוד בשום תהליך לא מודע שצץ,וגם אם הוא כן צץ המטפלת לא מזכירה זאת במפורש. בגדול אני חושב שכל הפסיכולוגים אותו דבר ואין הבדלים מהותיים בשיטות בהן הם בוחנים את המטופל.אני מרגיש שאני זקוק לאיזה סוג של טיפול שיצית בי את האש הזאת ,האש שגורמת לאנשים ללכת ולהשיג יותר מכפי שהם עצמם או אנשים אחרים חלמו שאפשרי.כבר הבנתי שבטיפול פסיכולוגי אין שום סיכוי להצית אש כזאת. אז לאן עליי ללכת?

אייל מאוד מזדהה עם דברים שכתבת ,גם אני למודת נסיון מטיפולים שעשו לי רע ,ובטח לא ענו על הצפיות שהיו לי בנוגע לשנויים בחיי. לדעתי ,רוב הפונים פה כותבים ברוח דומה . גם אני כמוך שואלת מדוע טיפולים פסיכולוגים שאמורים לעזור ,אינם עוזרים? יחד אתך מחכה לאותו מטה קסמים ,שיעורר בנו איזשהו זיק של תקוה....(לפחות) אשרי המאמין...

הי חבר, את מי הטיפול לא מעצבן? שיקום ;-) תראה, אש שנדלקת מהר ובבת אחת, מרהיבה ומרגשת מאד בהתחלה. אבל מה קורה לטווח ארוך? כמו שהיא נדלקת ככה גם יש סכנה שתתקוף ותהרוס מהר, נאבד עליה שליטה ובסוף יבוא אוטו מכבי אש ונשאר עם שלולית ומבנה שרוף... זה תופס גם לגבי קשרים בין בני זוג ואהבה ואקטים מיניים וכו'... מה דעתך להתחיל בגחלת קטנה ולהגדיל בהדרגה? ברגוע, בלי פיצוצים גדולים אבל כן ניצוצות קטנים של אור? ציפייה מעודנת מרוככת משהו. ואפרופו תהליכים לא מודעים - כדאי לך לעשות חיפוש בפורום או באינטרנט בכלל בהקשר המושג "התנגדות". המממ בכל זאת, אם כבר פנית גם ל"פורום פסיכולוגיה קלינית", אז.. מניסיוני, עם כל הקושי (והקושי רב מאד מאד, ראה לעיל ערך "התנגדות"...:-)))) - החזרת רגשות כמו זעם, תסכול, אכזבה, אפסיות המטפלת מולך, הביטול וחוסר האכפתיות, התלהבות ואכזבה וכד' שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ממש לתוך הטיפול שלך, עשויות לקדם אותו בקצב שלו. אם אתה מוצא שמה שקורה לך בטיפול מאפיין גם חלקים בהיסטוריה שלך שחוזרים על עצמם, טיפול הוא מקום נכון לעבד אותם. אלא אם הטיפול עד כדי כך נורא מכאיב לך, ואינך רואה בו אפילו תועלת קטנה שבקטנות - אז אתה באמת בוחר לעזוב. אתה חופשי לעזוב. חופשי לקחת מרחק. חופשי לחזור. חופשי לקחת פסק זמן. חופשי לנסות ולראות. חופשי לבחור בכל דרך אחרת שתראה לך מועילה יותר מאשר מזיקה. בלאגנים הטיפולים האלה. לכולנו... ובתקווה...

את האש הזו, את התיקווה, את הכוחות וההנעה לעשייה איש לא יתן לכם אלא רק אתם בעצמכם.אל תחכו לקבל זאת ממקור חיצוני (למרות שתמיד עידוד והבנה והקשבה מאדם קרוב שאוהבים עוזר) ובמיוחד לא מפסיכולוג, זאת לא הכתובת. אל תדאגו, זה יגיע לכולם יש עליות וירידות בחיים, יש תקופות של מוטיבציה ועשייה ויש תקופות של קיפאון. עצם ההבנה, "נפילת האסימון" שזה תלוי רק בנו, זה כבר שינוי בדרכנו, ורק מנקודת הבנה זו האדם מוכן באמת לשינוי לכיוון שאותו תיארתם. בהצלחה, תרגישו טוב...

אייל שלום, אני מבין מדבריך שאתה מחפש משהו שישנה אותך, שיבעיר בך אש, ושיעשה את זה מהר. אבל נשמע שאתה עושה דברים תמיד מהר, אתה נמצא חצי שנה בטיפול וכבר אתה מרגיש שאין בו טעם, ויותר מכך שאין טעם בכל הטיפולים הפסיכולוגיים. אני לא מכיר את הסיבה שבגללה הגעת לטיפול אבל אולי לעשות דברים מהר זה לא מה שאתה צריך. אולי לנסות ולתת לדברים את הזמן, להתקדם בהדרגה דווקא זהו הדבר שאתה צריך. ואולי באיזשהו מקום, כמו שכבר נאמר לך, אתה גם יודע את זה אחרת לא היית פונה לפורום פסיכולוגיה קלינית בשאלה. ומשום שזהו פורום פסיכולוגיה קלינית, ומשום שאני פסיכולוג המאמין בדרך הזו וחושב שאולי גם עבורך היא נכונה אין לי להמליץ לך על דרך אחרת. דרור