שלום אורנה,

שלום אורנה, כבר כמעט חודש שלם שאני לא בטיפול המטפלת שלי יצאה לחופש אנחנו מתכתבות במייל אבל... אני חוויתי אונס וניצול מיני בילדות במשך שנים. כמעט 3 שנים אני מטופלת מאד קשה לי להתחבר ולהפתח לאנשים אני כל הזמן במקום של הסתרה ולא נותנת שמישהו יחשוד וידע מה עברתי באמת. אף אחד לא יודע גם ההורים שלי. כיום אני בת 25+ וההורים שלי יודעים שנפגעתי אבל במשך כמה זמן מה, איזה זוועות עברתי הם לא יודעים. כלום!! זאת הסיבה שהתנגדתי בכל תוקף ללכת לקולגה שהמטפלת שלי הציע לי. עכשיו כשאני חושבת על החזרה של המטפלת לעבודה ושאצטרך לחזור לטיפול אני לא רוצה, לא יכולה מבחינה רגשית התנתקתי ממנה. איך אחזור ב 5 לספטמבר? אני לא חוזרת לטיפול!!! אני לא כועסת עליה שהיא יצאה לחופש אני מבינה את הצורך, אבל, אני מנותקת לגמרי מהטיפול אני לא יכולה לחזור. שוב להתחיל מההתחלה, שתיקות, עזיבה באמצע, בריחה, אני כבר לא צריכה אותה יותר ולא אף אחד אחר. יש לי תקופות שאני פוגעת בעצמי כדי להרגיש/לראות כאב מוחשי. כשהכאב הפנימי חזק ואני לא יכולה יותר זה מה שאני עושה. לא יודעת למה אני כותבת את הדברים אולי כדי להיות שלימה עם ההחלטה שלי. לדעת שאמרתי את הדברים וזהו. תודה על הקריאה. רוני

רוני יקרה, טוב שכתבת את הדברים. עכשיו, כשהם בחוץ, אני מקווה שתוכלי לקרוא אותם שוב ולראות משהו ממה שאני רואה בהם: שנפגעת, שלמרות כל ההבנות ההגיוניות בדבר חופשות של מטפלים את בטחת בה ונעזבת, שאת לבד כל-כך, שאי אפשר יותר... רוני, תחושות אלה הן סימן חשוב לכך שנוצר קשר. רק משום שהוא קיים אפשר להתאבל על אובדנו בחודש האחרון. נוצר קשר... לכי לשם ב- 5 לספטמבר והרשי לעצמך להעמיק את הקשר. מחזיקה אצבעות, אורנה