אפרופו כח של מילה...

דרור שלום, אומרים שכאב קושי ותסכול, יכולים להוציא מאדם גם צדדים מכוערים. לגבי לפחות זה נכון, אני בילתי נסבלת בלשון המעטה,רוב הזמן תוקפנית.( לא תוקפת תחילה אלא עונה בתוקפנות) ותמיד תמיד זה מופנה דווקא לאיפה שלא צריך, לאנשים שהכי מנסים לעזור לנסות ולהיות איתי,כשכל מה שאני רוצה לומר להם בעצם זה: תודה גם אני מאוד אוהבת אבל את מה שאני באמת צריכה איש לא יכול לתת,אז תעזבו אותי במנוחה. ובכל זאת אני יודעת למה אני כועסת וכואבת וממש לא חושבת שמישהו אמור וצריך לשלם את המחיר על כך. לרוב מנסים להבין ולהבליג מה שמחמיר לי יותר את ההרגשה הרעה של היחס שלי. לא נראה לי הוגן להסתתר אחרי כאב ולפגוע גם שלא במתכון, ובטח לא לבקש סליחה ולחזור על כך שוב. אני לא כועסת על אף אחד מלבד על עצמי,ואני לא מבינה למה אני מתנהגת כך כשזה ממש לא אופייני לי. איך אני עושה את ההפרדה הזו?( גם כשאני סופרת עד עשר אני מגיבה עוד קודם.) ובמיוחד שמי כמוני יודעת שיש מילים שאף סליחה לא תספיק להם -ושאי אפשר לקחת חזרה. רוצה למנוע את בקשת הסליחה, רק שיניחו לי להיות בעולמי טוב או רע.

שלום ד., אני מסכימה: יש משהו מאוד טרגי בכך שהכאב לא מאפשר לנו להיעזר. הרי זה כאילו שהאנשים שלא נפגעו יכולים להמשיך ליהנות מהטוב שיש בעולם, ודווקא אלה שנפגעו מאוד, שזקוקים כל-כך ליד מושטת, מצליחים (בגלל הכעס והיאוש) להרחיק מעצמם שוב ושוב את הסיכוי. מילה אחת של עידוד: אני מאמינה בכל ליבי שיש עוד דרכים, שאנחנו לא נידונים להתנהג באותה הדרך שוב ושוב. אני יודעת מנסיוני שמדובר בתהליך ארוך וכואב, אבל אני רואה מטופלים ששמטו שוב ושוב את היד המושטת, המתעקשת, ומתישהו מצליחים להחזיק בה חזק חזק ולצמוח הלאה... תחשבי על זה? אורנה