לאורנה האהובה שוב אני

אמרתי למטפל שלי את כל מה שאני עוברת בתקופה האחרונה על הקשיים והכאב ובכיתי כל הזמן, אני כל כל הזמן בוכה אצלו, הוא כל כך מקסים ודואג ואחרי פגישות קשות במיוחד הוא מתקשר לשאול לשלומי, אבל עדיין אני לא יודעת מתי אפסיק לבכות. הדבר המרכזי שאנו עובדים עליו הוא המערכת היחסים התלותית שלי באמא שלי, שכל דבר אני שואלת ותלוי בה, אני בת 28 וגרה עם הורי אני כל כך רוצה להתשחרר מהם ולהיות עצמאית ועדיין אחרי טיפול של כמעט שנה אני עדיין רוצה שאמי תהיה לידי, אפילו אבא שלי מנסה לשכנע אותי למצוא דירה להירשם ללימודים ולעשות דברים שאני אוהבת אבל כל כך קשה לי לעשות דברים בעצמי. האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להיות בחורה עצמאית ולא ילדה מטומטמת.

בגילך מותר לך להיות ילדה ואת לא מטומטמת!!!!

מרי שלום, אורנה תהיה פה ביום שלישי ואת מוזמנת לכתוב אליה אז. בינתיים אשמח להתייחס לשאלתך. הצורך שלך בתלות באמא מספק עבורך משהו חזק. משהו שאת כרגע לא רוצה לוותר עליו, אולי זהו ביטחון, אולי זה ממלא אותך, ואולי זהו החשש כיצד אמא תגיב אם את תתרחקי ממנה. קשה לדעת מכאן אבל חשוב לעבוד על זה בטיפול. אחד הדרכים לעבוד על זה היא דרך הדיבור על מה קורה בינך לבין המטפל. האם את מרשה לעצמך לאכזב אותו, להתרחק ממנו, או שמא גם מולו קורה משהו דומה. ככל שתרגישי בטוחה יותר להתרחק, כך תוכלי להעז יותר לנסות. דרור