קריסה

ליאת, החלטתי שאני עוזבת את הטיפול שלי , הייתי שלמה עם ההחלטה הזו במשך חודש וחצי.. פתאום אני כמו לפני שלוש וחצי שנים בעיות של שינה לא יכולה לישון יותר משעה ביממה הולכת לישון סחוטה קמה אחרי שעה וחצי כאלו ישנתי 8 שעות... מגרנה שתוקפת בעוצמה לאחר כמה שנים טובות שנעלמה מתכסת בעבודה עם כל אדם שזז.. ולא חסר דוגמאות בקצור אדם ממוטט שנראה שפוי לסביבה לחלוטין. מה שמוזר בסיפור הזה שאני יצאתי מתהקופה הזו לחלוטין ופתאום חזרה אחורה למצב הכי גרוע שהייתי בו בחיי(בעבודה לא הבינו מה פתאום אני מדברת על התפטרות אבל זה בדיוק מה שהיה פעם שהתעופפתי לחלוטין.. הם אומרים הכל בסדר, כולם מתקשרים לוודא למה , מה לא בסדר, וחושבים שהם "אשמים" שאולי הם פגעו בי ולכן אני רוצה ללכת או לפחות בתקופה זו אני רוצה חדר לבד בעבודה בלי אנשים, הם אומרים טוב נדבר נסכם בינינו מה לא בסדר נתקן וכד' ולי אין ענין לדבר עם אף אחד או לשתף אף אחד זה הכול אני ) היא חוזרת עוד שבוע מחופש חשבתי לומר לה שלום ולא להתראות ועכשיו אולי אני שוב ישאר אצלה, אני לא מאמינה שאני במצב כזה, בשונה מהעבר היום אני יודעת לא לסמוך רק עליה הלכתי . לרופאת המשפחה שלי היא הביאה לי כדור נגד שינה זה מה שביקשתי כדי לא להתמוטט ולחזור ליכולת לתפקד תקין היא גם אמרה לי כמו שכולם אומרים את נראית בסדר גמור אני מאמינה לתיאור שלך אבל לא הייתי מזהה משהו חריג בלי זה. התקשרתי לפסיכיאטר הוא יכל רק עוד שבועיים שאלתי אין משהו קרוב יותר אמר שבוע הבא, אמרתי טוב לא תודה זה לא מתאים לאדם שמתמוטט לחכות שבועיים אני צריכה עכשיו אז הוא קבע להיום (נס, אני בדרך אליו עוד מעט) 3 פעמים הייתי אצל הפסיכיאטר וטענתי לדכאון והוא התנגד לתת תרופות וטען שאני בסדר גמור והלוואי שכל המטופלים שלו היו כמוני, עכשיו מענין מה הוא יחליט תאמת יש משהו טוב בהתנגדות הזו לתרופות מצידו (למרות שלא אופייני לפסיכיאטר) כי אני תמיד יוצאת מהשיחות איתו מחוזקת ... גם בלי תרופה. הפגישות איתו מלוות אותי הרבה יותר מהפגישות עם הפסיכולוגית אליה אני קשורה יותר ברגש של חיבה/אהבה ,אבל ממנו אני מרגישה תמיד שהוא מבין את מציאות חיי טוב יותר ואין לו מושג כמה המשפטים שלו קולעים (כמו שלי אין מושג פעם הוא אמר לי שההתלבטות שלי בדיוק מזכירה לו התלבטות שלו בנושא מסוים וכד' ואני הופתעתי כי דווקא חשבתי שזה משהו שולי, ועוד כמה דוגמאות) חשבתי ללכת אליו בגלל שהוא מבין אותי טוב יותר אבל לפסיכולוגית שלי יש משהו יותר מסור ממנו, היא מתגמשת יותר יכולה יותר (עמוסה לא פחות ממנו) וזה מה שמשאיר אותי אצלה...... ואני חשבתי שאני עוזבת אותה ואת התחום הזה לשלום ופתאום אני בקריסה טוטלאלית שלא ניתן לתאר, עכשיו אני חושבת לעצמי אולי , מי יודע אולי זה פשוט חוסר רצון קושי שלי לעזוב אותה, אבל האם יכול להיות מצב שאני לא רוצה לעזוב אותה ולכן אני עד כדי כך מפתחת מגרנות, הפרעות שינה וכד'???????

זהו גם הוא לא עזר... חושב שהחיים שלי נראים בסדר ואני מסתדרת יופי בחיים עם החיים המורכבים שלי (כך הוא חושב שהם מורכבים) אני לא רואה את זה ככה!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף לאף אחד בעצם אין יכולת אמיתית לעזור.

שלום רחל, לקראת סיום טיפול אפשר לראות לפעמים מעין נסיגה במצב הנפשי, שתתבטא בחזרה זמנית של הסימפטומים שקדמו לטיפול. ברוב המקרים זה אכן משקף את החשש והדאגה נוכח הפרידה הקרובה. נסי לתת לעצמך עוד זמן כדי להבין מה קורה לך. איכשהו, יותר מדי מטפלים יוצרים בעיקר בלבול והשוואה. זה לא תמיד בריא או תורם לשקט ושלווה. ולכן, אני לא משוכנעת שאת צריכה גם את דעתי, שתבלבל אותך אף יותר... :-)) מה שאפשר לחוש ללא קושי מדברייך, זה שעדיין לא הסתיימה העבודה, ויש עדיין על מה להמשיך ולדבר, עם או בלי תרופות. בהצלחה ליאת