אמא שתלטנית ומניפולטיבית ויותר מזה

הי, יש לי בעיה עם אימי. הסיפור די ארוך אז אנסה ככל האפשר לקצרו. אז ככה, אני לא יודעת בדיוק מה הבעיה אצל אימי. היא מאוד שתלטנית ומניפולטיבית אבל זה לא הכל. אני ממש מרגישה לפעמים (ולפעמים די קרובות) שהיא כל הזמן נגדי ובתחרות איתי וכל הזמן מנסה להוכיח שהיא יותר טובה ממני. היום גם אני אמא וכל הזמן היא יוצאת נגדי ליד בעלי והילדים שלי. אם היא מחליטה משהו שזה נגד רצונותי היא יורדת עלי ועושה ממני אמא גרועה וכאילו היא האמא הכי טובה בעולם. לא רק זה, יש לי הרגשה שהיא לא רוצה שאצליח, כמו שהיא לא הצליחה. אז ככה, אחרי הצבא רציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה. במקום שתשמח שזה מה שאני רוצה היא שיכנעה אותי שכדאי לי ללמוד בסמינר למורים, כי אני אוהבת ילדים. אחרי שסירבתי להקשיב לה ורציתי לתקן את הבגרות שלי היא לא נתנה לי ואמרה לי שזה יהיה בזבוז זמן. ברור שהלכתי ללמוד משהו שלא רציתי ולא היה נותן לי כלום. אחרי שנה שהבנתי שאני עושה טעות החלטתי לשנות את החוג ללימודים שכן יקנו לי מקצוע. ברור, שהיא ירדה עלי איך עזבתי את החוג הקודם וכל הזמן ירדה עלי על שלא הלכתי ללמוד בסמינר. לא רק זה, אח"כ המשכתי לתואר שני. ברור, שלא שמעתי ממנה כל מילה וכל מחמאה. במהלך כתיבתי את התזה, במקום לעודד אותי ולתמוך בי היא רק ירדה עלי שאני לא אסיים ולא אגיע לכלום. אחרי שסיימתי את התואר השני ובהצטיינות במקום לשמוח ו/או להחמיא היא לא הוציאה מילה, אבל שום מילה. גם בעבודה כשהראתי לה מה אני עושה ואיך מחמיאים לי היא לא אומרת על כך דבר. כמו שאמרתי קודם גם בפני ילדי היא יוצאת נגדי ויורדת עלי ועוד מראה להם שאני רוצה ברעתם. לדוגמא, לביתי יש שיער ארוך שהיא מאוד אוהבת אותו. אימי כל הזמן מנסה לשכנע אותה להסתפר, לה היא אומרת שיותר יפה יהיה לה ככה אבל לי היא זרקה שככה יהיה לה יותר קל לחפוף לה את הראש כשביתי באה לשון אצלה (שזה פעמיים בשנה). ברור, שלביתי היא לא אמרה מה הסיבה האמיתית. כשביתי שאלה אותי מה לעשות אמרתי לה שהיא צריכה להחליט כי זה השיער שלה בתגובה לכך אימי אמרה לה שלא תקשיב לי כי אני לא רוצה בטובתה ואני רק רוצה שלה יהיה שיער ארוך. עוד דוגמאות, כשהייתי ביחד עם אימי ואחותי וביתה. האחיינית שלי ביקשה מאימי שתקנה לה ממתק. אימי, משום מה, הלכה בשקט עם האחיינית שלי ורק לה קנתה ואת ביתי אפילו לא שאלה אם היא רוצה. כשביתי אמרה שגם היא רוצה אותו הממתק אימי לא אמרה כלום. אימי ואחותי אפילו לא ביקשו שאחייניתי שתכבד את ביתי. לכן אני ביקשתי זאת ואחיינתי סירבה. הייתי פשוט המומה. אימי ואחותי לא אמרו כלום. אבל ככה אצלי החיים אני פשוט לא יודעת איך להסביר את ההתנהגות הזאת של אימי. אני חייבת להוסיף כאן עוד דוגמא, כשבני היה קטן יותר הוא היה פצוע וחבוש בתחבושת ברגלו. הורי אז חזרו מחו"ל ורציתי לפגשם אבל הם קבעו להפגש עם אחותי בבית קפה שנמצא על החוף. ביקשתי מהם שנפגש כולנו יחד בבית קפה אחר ולא על חוף הים בגלל בני. התחבושת היתה ברגליו ואסור היה לו ללכת בחול. הן סירבו לבקשתי. מאוד קשה לי להיות איתה בקשר. בכל שיחת טלפון היא יורדת עלי ומוכיחה עד כמה אני לא בסדר. ברור, שאם אני לא מתקשרת אליה אז אני לא בסדר. גם שהייתי חולה ולא התקשרתי היא מיד יצאה נגדי ואפילו לא ביררה למה לא התקשרתי אליה. גם כשאני מנסה לתנק ממנה את הקשר היא יורדת עלי על כך שאני לא מתעניינת בשלומה. עכשיו היא כל הזמן מתלוננת כמה היא לא מרגישה טוב. אפילו כשביתי הייתה חולה ולא יכלה כלום לאכול. היא אמרה שהכינה לה מרק שאבוא לקחת. אז כשבאתי במיוחד לקחת את המרק ובאתי מרחוק במקום שאקבל ממנה את המרק לביתי היא כיבדה את אחותי ומשפחתה ואתנו במרק. כששאלתי אותה למה היא ביקשה שנבוא לקחת אותו אז היא האשימה אותי שאני לא בסדר שאני לא מכינה לביתי מרק. למרות שהיא בפנסיה ואני עובדת ויש לי ילדים קטנים בבית. במקום לעזור אפילו את המרק שהבטיחה לתת לי היא לא יכלה לתת. כל שיחה איתה אני נכנסת לדיכאון ברור שכשאני צריכה ללכת אליה כל הזמן אני חוזרת מרוגזת ואז תמיד אני ובעלי נכנסים לויכוחים בגלל דבריה. אני אובדת עיצות ולא יודעת מה לעשות. אנא עזרו לי. אני שונאת את החיים בגללה. אח"כ היא עוד שואלת אותי למה אני לא אוהבת אותה ולמה אני כ"כ מרוחקת ממנה. מה אני אמורה לאמר ? את האמת ? כל פעם שאני אצלה היא מפארת את עצמה בפני בעלי וילדי ומוכיחה להם כמה אני אמא לא טובה כמוה. ברור, שילדי לא אוהבים אותה כמו שהם אוהבים אותי אבל היא לא מבינה את זה וחושבת שכולם אוהבים רק אותה. מצטערת על אורך דברי אבל זה רק על קצה המזלג. תודה על סבלנותכם ואודה לתגובתכם

שלום שירי, אני מבינה את כאבך - כאב של בת שמרגישה לא די אהובה ולא די מוערכת. הכאב מודגש ומתחדד כשאת רואה את הקשר בין אימך ואחותך, שנשמע קרוב וזורם יותר. אני רוצה להציע לך להתמקד ביצירת שינויים מסוימים בהתנהגות שלך ובחוויה הפנימית שלך, ולהשקיע פחות מאמץ בתקוות לשינוי אצל אימא. אני מציעה זאת משום שאנחנו יכולים להיות אחראיים רק לעצמנו, אבל לשמחתנו - לפעמים שינויים בנו זוכים להכרה מהסביבה (ולעיתים אז מגיע גם השינוי המיוחל אצל האחר). העבודה העצמית שחשבתי עליה יכולה להתנהל במספר כיוונים. אחד מהם, למשל, יכול להיות קשור למציאת דרכים להישמר רגשית מפני הפגיעה של אימא (ללמוד לא לתת לכל דבר להיכנס לתוכנו וליצור שם חורבן). כיוון אחר קשור לשמחה ולביטחון העצמי שלך. ככל שתרגישי בטוחה ושלמה יותר עם עצמך ועם דרכך בחיים, כך פחות תזדקקי לאישורה ופחות תיפגעי מהחיצים שהיא שולחת. אני יכולה לחשוב על כיוונים נוספים, אבל הדבר החשב ביותר שיש לי לומר הוא שכדאי לעשות את העבודה הזו בליווי של פסיכולוג/ית קליני/ת, שיוכלו לסייע לך להבין את עצמך ואת מערכת היחסים שלך עם אימך, הן בהווה והן בעבר. אני באמת חושבת שזוהי אפשרות טובה מאוד עבורך. בינתיים, חזקי ואמצי, ונסי לשמוח מתוך עצמך בהישגייך היפים והמכובדים, אורנה

תודה מקרב לב על התייחסותך ועידודך. את צודקת בכל דבריך. כיום יותר מבעבר אני מנסה פחות להפגע ולכן אני גם עונה לה ולא מאפשרת לה לדבר / להתייחס אלי בזילזול. אז ככה, אחותי בניגוד אלי הייתה הבת המרדנית ותמיד רבה עם אימי ואילו אני הייתי הבת הטובה שתמיד הקשבתי לדבריה. אי לכך, עם אחותי היא מאוד נזהרת ומשתדלת לעשות כרצונה של אחותי ומנסה לא להעביר עליה ביקורת. אותי מאידך, היא קיבלה כמובן מאליו לכן היא הרשתה לעצמה לאמר לי כל מה שעל ליבה מבלי לעשות חשבון. דווקא הקשר איתי, יותר מאשר עם אחותי חשוב לה. בגלל שאיתי קל לה יותר לדבר, אני יותר מבינה אותה ויותר מקשיבה לה. אחותי בניגוד אלי אין לה זמן / סבלנות אליה. לכן היא דורשת ממני יותר מאשר מאחותי שאהיה איתה בקשר ויותר רוצה את אישורי שהיא אמא טובה. יותר מכך, ילדי מאוד אוהבים אותי וקשורים אלי (גם האחיינים שלי קשורים מאוד אלי) נראה לי שקצת כואב לה שיש כזה קשר הדוק ביני ובין ילדי מה שאין ביני ובינה ולכן היא חייבת להוכיח לכולם שהיא אמא טובה ממני. אני גם מבינה שההתנהגות שלה היא כתוצאה של חוסר ביטחון עצמי אחרת היא לא הייתה מתנהגת בצורה הזאת. לא רק זה, יש לי הרגשה שמפריע לה שאני די שונה ממנה היא ציפתה שאני אהיה כמוה ובכך אחזק את ההתנהגויות שלה. משמע, שכמו שאותה לא דחפו ללמוד ולכן לא למדה שגם אני אהיה כזאת. אולם, אני בניגוד אליה דחפתי את עצמי ונילחמתי. אולי זה מפריע לה, כי זה מוכיח לה שגם היא יכולה לעשות כך ולא עשתה ואז האשמה נופלת עליה ולא על אחרים שלא דחפו אותה (כמו שהיא נוהגת לאמר ולהאשים). היא דווקא ציפתה מאחותי שתלחם ותהיה שאפתנית ולא ממני ואולי זה מה שמפריע לה שאני לא כ"כ מתאימה לתיאוריה שהיא בנתה לגבי. האם זאת יכולה להיות הסיבה לירידות, לאשמות ולתחרותיות? אשמח לשמוע את דעתך ? תודה מראש על התייחסותך