הילד הרע שנכנס בי

שום דבר ממה שאני כותבת או מרגישה לא מבטל את הידיעה שלי שעכשיו טוב בהרבה מבימים ההם........אז למה אני בכל זאת כאן ? ככה? לא יודעת..יש מעברים חדים קיצוניים ואני עייפה.גם מפחדת - כאילו חור גדול מחכה לשאוב הכל. סוף היום קשה יותר - כשילדתי נרדמת בשלווה, ואני נשארת איתי בשקט הרועש שלי, זה מאיים לבלוע אוותי.ואני מחפשת את הברכיים להניח עליהם את הראש.ואני עייפה כי אני שוב לא ישנה בלילות ואני מרגישה כמתרוצצת.אני לא כל כך יודעת מה אני.איזה מן יצור.. היום היה לי יום של כיף עם בתי הקטנה והקסומה.זמן איכות של אם ובת.והרגשתי אמא כל כך..זה היה נעים.עשיתי לה כיף, וגם לי היה כיף.העיניים שלה נוצצות, והיא נותנת לי נשיקות מיוזמתה..נשיקות מתוקות מכל.אבל עכשיו ריק ריק ריק..ואני רוצה אותה,ואותך ואת אמא.ונמאס ממני זו האמת.

את יודעת, ויק, את לא לבד שם בבלבול שאחרי, בתהיות, על סיפו של הבור המאיים. שנתיים אחרי אני עוד סופרת את הזמן שעבר. אני זוכרת כל זיז ואבן בבור. אני מתבטאת ב"לפני ואחרי", אני פוחדת מהדרך חזרה, אני לעיתים עוד מבולבלת, לעיתים עייפה. הכוחות שנשאבו ממך הם עצומים, אנרגיה שאינה יכולה להמדד בשום מדד מוכר. לוקח לא מעט זמן להחזיר את עצמך לאיזון, להחזיר את עצמך למוכר. ותמיד יהיה שם הבור, לא סטטי, לא דומם, לא זניח, אלה רוחש - רק שאת תהיי חזקה יותר.

ויק, לא לבד, מילים חכמות ורכות כתבתן, על הבור שנפער בנפש, ועל האופן בו הוא מתמלא-מתרוקן מתמלא-מתרוקן מתמלא... האין זה מה שכתבת, ויק? - על המעבר המכאיב מנשיקות מתוקות, מהאימהות שלך הנוכחת, אל הריק? מתמלא-מתרוקן-מתמלא... תני לעצמך להתמלא! והברכיים שלנו תמיד כאן (טוב, חוץ משבת), אורנה