שוב על המרבד..

האם מותר להתקשר למטפלת בחופשה? אני אף פעם לא מתקשרת והיא תמיד שואלת למה לא ומעודדת להיעזר בה. אני לא אוהבת, ותמיד מרגישה ששום דבר לא מספיק קריטי ולא יכול לחכות עוד יום-יומיים אבל היא בחופשה ופתאום חסרה לי יותר מתמיד (אחרי חודש ומשהו של כעס ופגיעה..לא יאמן..) יותר מדיי שינויים בבת אחת.. אני מרגישה מפורקת. זה יותר מדיי בשבילי ואולי אני צריכה להירגע. אולי אני סתם עצלנית ומחפשת תירוצים.. אני ישנה כל היום ולא הולכת לעבודה אוף.. עוד שבוע שלם לחכות...? בא לי להיכנס למיטה ולחכות שם שיעבור הזמן אני פשוט מפורקת.. חייבת להפסיק לכתוב כאן כל כך הרבה.. (אני לא כל הזמן ככה, זה בא בגלים..כרגע אני בעיקר בולעת מים)

שטיח אהובה שלי, לא יודעת לגבי הטלפון, בשביל זה נחכה לאורנה.. אבל בנתיים, מקדישה לך פה שיר שאני מאוד אוהבת, ושעוזר לי כשהים סוער מדי... (ועכשיו כשאני קוראת אותו, הוא נורא מזכיר לי אותך, עם החיבה לעצים ופרחים... :-) ) ע?ץ א?ג??ס/רחל י?ד א?ב?יב ב??ק??ש??ר ה?ז??ה... א?ד?ם מ?ק?יץ מ?ש???נ?ה ו?רו?א?ה: מו?ל ח?ל?ו?נו? ע?ץ א?ג??ס מ?ל?ב?ל?ב. ו?ב?ן-ר?ג?ע: ה?ה?ר ז?ה ר?ב?ץ ע?ל ה?ל??ב ה?ת?פ?ו?ר?ר ו?א?ינו?. ה?ן ת??ב?ין: ל?א יו?כ?ל ה?א?ד?ם ב??א?ב?לו? ה?ת?ע?ק??ש? ע?ל פ??ר?חו? ה?א?ח?ד ש??כ??מ?ש? ב??נ?ש??יב?ת ה?ס??ת?ו ה?א?כ?ז?ר – א?ם א?ב?יב מ?פ?י??סו? ו?מ?ג??יש? לו?, ח?י??ך? ו?ה?ג??ש? ז?ר פ??ר?ח?ים ע?נ?ק?י ל?מו? ח?ל?ו?נו? מ?מ??ש?! חושבת עליך מוכנה לעטוף, אם רק תרצי נ.

ובא סוריקט קט, והתיישב קצת בצד וליד... חברה מתייסרת ויקרה, תראי כמה שו?נו?ת יש בעולם הזה... איך מחד יש אנשים שיכבשו עצמם במצבים הקריטיים ביותר, ואיך, איך יש אנשים שבקלות כזו יודעים לפתוח דלתות, כל-כך נטולי עכבות בתחום הזה. ויש בולדוזרים. ויש מידי לכאן ולכאן. עצורים וכבושים ומנגד אלה עם הזרימה החופשית והשוטפת. ווקטור אחד לפנים ווקטור אחד לחוץ. תשובה לי - א?ין... אני מניחה שזו אמורה להיות החלטה של בינך לבין עצמך, עד כמה תהיי מוכנה לוותר לך, לדאוג לך, להתיר, להרפות, לנסות. עד כמה תוכלי להתגבר על עולם שלם של חששות, לא להירתע לגמרי מפחד. כנראה שמה שתבחרי - יהיה הכי שיכולת באותו מצב. החמצות או אכזבות, איך נזכור ונאמין שתהיינה לנו הזדמנות חוזרות? החופשים של כולם יבואו לקיצם. אז... בתקווה לעוד קצת ולשרוד, והנה יש לנו המון חומר לדבר עליו בטיפול ;-)

סוריקטה אהובה, כמה נעים שאת כאן.. לא התקשרתי. אני חושבת שגם לא אתקשר. נחמד לי לחשוב עליה בחופשה.. לא יודעת עליה דבר מלבד שמה, אבל אני מדמיינת שיש לה משפחה להימצא בחיקה.. מדמיינת אותה בשמש, נחה- ונעים לי לדמיין אותה כך. אני יודעת שהיא תדע להיפרד בנימוס אם אתקשר בזמן לא מתאים, נדמה לי גם שהיא קצת תשמח אם אתקשר, אחרי תקופת שידולים ארוכה מצידה. ובכל זאת... הגל הזה קצת פחות גבוה אז אחכה בסבלנות שתחזור. (אם ישוב הגל בעוצמה כזו.. אז כבר נראה- החמצות או אכזבות זו שאלה טובה..) מפליא איך אחרי תקופת כעס ואכזבה ארוכה כל כך, היא פתאום חסרה לי יותר מתמיד.. אני מרגישה על סף צלילה למטה. לא בכל רגע ביום, אבל בחלקים גדולים ממנו אני סתם מוטלת בחדרי, בלי אנרגיות ובלי חשק. בוהה ולא זזה. ממעטת לאכול לאחרונה וזה מחליש אותי קצת. אני עדיין במקום שהבחירה היא בידיי, אם להרים ידיים ולשקוע ולשקוע ולשקוע, או לתת לעצמי שתי סטירות, להזעיק את ה'קשוח שבי', שיבנה לי לו"ז טיפשי ויקפיד שאעמוד בהתחייבויות. לא תמיד יודעת במה לבחור.. משהו בי זקוק למנוחה שבשקיעה.. ומאידך, דבריה של אורנה לד. שבקומה מתחתיי מרגישים לי נכונים.. כשמתחילים לצלול למטה לא תמיד תימצא צומת נוספת שנוכל להיאחז בה ולהחליט שמעבר לה אנחנו בוחרים לא לצלול.. מנקודה מסוימת כבר אין בחירות- זו צלילה ארוכה למטה, ואז ריחוף ובהייה חסרת רצון במרחבי עצב, הלקאה עצמית וניתוק. האם לשם אני באמת רוצה להגיע??.. ואולי זה בכלל משהו אחר שאני רוצה ויש דרך אחרת להגיע לשם.. (חשבתי בקול..) אולי אתחיל בלתרגל את 'לקום מהמיטה כשמתעוררים'.. גם זה משהו. תודה סוריקטה, ותודה שוב נ. שלי ...

קראתי את הודעותייך האחרונות ומעט חששתי. מהצלילה. שלך. לא טוב היות האדם שם. אני שמחה שאת שוב על המרבד ולא *לבד* על המרבד. את מזמינה אורחים ולא עושה פסססס, כך שעדיין יש לפניך צמתים ואני מקוה שתיפני בהם לנתבים נכונים. עוד שבוע זה מעט זמן, ומצד שני עוד שבוע זה הרבה זמן, בעיקר שמרגישים במורד. אולי תמסמסי לה את הרגשתך? מסרון הוא חודרני פחות את יודעת, ויאפשר לה להגיב כשנוח. ט.

תודה ט. את צודקת, בלי לשים לב הזמנתי עוד כמה חברים לשטיח זה מאוד עוזר, אני חייבת לומר מרגישה כאילו אם אחמוק לי מישהו ישים לב ויגיב. גם אם הוא 'רק' וירטואלי.. תודה שאת דואגת לי קצת, זה נעים.. כרגע אני קצת יותר בסדר.. הרמתי את עצמי מהשטיח לאחר יום בטלה נוסף.. מקווה ששלומך טוב, אני

שטיחים, שמיכות, יקרים ויקרות, הקיץ מביא עמו חופשות, ושאלות על פרידות, ששולחות אותי בכל פעם מחדש לחשוב על הזמנים בהם אני נעדרת מהקליניקה. נעדרת פיזית, ומחזיקה בחוזקה את התקווה (והאמונה) שאנחנו נשארים נוכחים וקיימים זה בנפשו של זה, גם ללא התקיימות המפגש הפיזי. בעצם, זו הרי לא רק שאלה של פרידות, אלא שחופשות ופרידות מחדדות אותה לשיאה. לאמיתו של דבר, בכך מתמצים היופי והטרגיות של המפגש הטיפולי - מפגש שעשוי להיות עז מאין כמוהו, ומעצם היותו גם מוגבל בתוך הפרידה הקבועה של סיום השעה. תמה השעה, ועכשיו יהיו מספר ימים (ובחופשה יתכנו גם שבועות ארוכים) ללא מפגש פיזי. האמנם לא יתקיים מפגש? האם איננו ממשיכים "לדבר" זה עם זה בתוך נפשנו? אני חושבת שזהו האתגר הגדול של כל טיפול - לשרוד את המעבר מהמוחשי לנפשי, מהחיצוני לפנימי. מפגש אינו מוגדר רק בתוך שעה ממשית. הוא מוגדר על-ידי הנפגשים... לכן הטלפון, המייל, וגם הודעת הטקסט - כולן דרכים לאשר לעצמנו את התקיימות המפגש במציאות החיצונית. אפשר להשתמש בהן, כל מטפל ממילא יגיב לכך בדרך הנכונה בעיניו. אבל כך או כך, הן לא גורעות מהמאמץ האינסופי לקיים את המפגש המופשט. עוד מעט וחוזרים לשיגרה (עד החגים...), אורנה