דכאון
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני שוקעת וטובעת ורוצה בזה,כשאין רצון או כח להתמודד דווקא הדכאון יכול לשמש "חבר",אין בו שאלות ולא חקירות ועל אף הכאב העצום אתה צולל לתוך משהו מוכר, הרבה יותר בטוח מכול מקום אחר.אז למה מפריעים להיות בו?לשקוע בו? היום אני יודעת שזה המקום שהכי נכון לי הכי מרגיש לי בטוח.לא רוצה שיתערבו לי בחיים יותר וגם לא שינסו לעזור רק שיעזבו אותי לנפשי! מי קבע שהשפיות טובה יותר? המציאות בה רוצחת בדם קר!ואני רק רוצה מנוחה במקום בטוח זה הרבה לבקש?
ד. יקרה, 'מנוחה במקום בטוח' זה לא יותר מדי לבקש. אם כי אצלי מנקרת השאלה האם זה באמת מה שאת מקבלת כאשר את שוקעת אל הדיכאון. האין זה המקום הבודד והאפל ביותר עלי אדמות? האם זו אינה הצלילה המיואשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת? אינני יודעת אם אלה 'המתערבים בחייך ומנסים לעזור' כוללים גם מטפל/ת, ואם לא - הייתי רוצה להושיט לך מכאן יד שתעודד אותך לנסות להיות בקשר טיפולי משמעותי וחי. חזקי ואמצי, אורנה
זה אכן מקום אפל ובודד,וצלילה מיואשת. ובכל זאת כל כך מוכרת!לפעמים עדיפה הבדידות על הביחד האכזרי.ובעיקר שם "בשם הדכאון" הכל חוקי הכל מותר. ולא אני לא בטיפול-והיום אני גם יודעת שאין בו טעם, הרי כל הרגשה היא זמנית(גם בטיפול) ואני רוצה את הקבוע, היו לי יותר מידי זעזועים בהרגשה בתקופה מאוד קצרה, שגרמו לי להבין שאני נמצאת בדיוק במקום בו אני צריכה,לפעמים לא כדאי לנסות משהו אחר הנזק הוא רב יותר מתועלת וכך בדיוק אני מרגישה.לא מרשה לעצמי לטעות יותר! אסור לי שזה יקרה.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
