נושא

אני שוקעת בשום דבר. מכבה מנועים. לא רוח, לא מפרשים, לא משוטים ובטח לא כוח או חשק לחתור לחתור לאן? המאבק בפסימיות, בפסיביות, בהרמת הידיים ובתחושת חוסר הטעם הוא מאבק מתמיד. אני שוקעת בעצמי. אין לי חשק לומר מילים יותר. מחשש שאם ישאלו מה נשמע אענה יותר ממה ששאלו, אני נמנעת מחברה. אין לי עניין ואין לי חשק. העתיד לא מרגש או מסקרן במיוחד, הוא מעייף, ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי בו. לא חושבת לרגע על למות, אבל חיים של חוסר טעם והמתנה שיעבור..זה לא משהו. התחושות האלה באות והולכות, אבל לאחרונה הן כאן רוב הזמן.. והאמת, אני לא מתנגדת כל כך. כמעט מרגישה שבא לי לשקוע בזה. בדכדוך הזה. בשיח הפנימי ובשתיקה הבלתי פוסקת. לפעמים בא לי להתמסר לאיזה דכאון, שיפטור אותי מהצורך להילחם בו ולחיות את חיי במלואם. לא יודעת.. איזו הודעה משעממת. יש אלף כמותה. לפעמים קשה לי להאמין שאני כותבת בפורום.. כאילו שאני צריכה משהו. מילא. נשלח ודי. (מניחה ששוב זיהיתן.. אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה בכלל).

לא. אין אלף. ולא מאה ולא עשר. יש בדיוק הודעה אחת ויחידה כזו עם חיבור המילים המיוחד הזה שנשלחה בשעה הזו עם הנושא הזה לפורום הזה בעולם הזה. רק מישהי אחת ויחידה שהקלידה את ההודעה הזו. את ורק את. אני חושבת שאת צריכה המון. המון המון המון. להיות את. תחומה ומיוחדת כמו שרק את. גם כשבא לך לוותר כל-כך על האחיזה, אני מאמינה שיש מישהו ששולח לך גלגל הצלה ומחזיק ומאמין שישוב הכוח. ולא כוח הכבידה שגורם לשקוע.

נגעת בליבי תודה.. סליחה שאני מקמצת במילים חמות, זה קשה לי היום- הדיבור אבל אני מתכוונת ליותר ממה שאני יכולה לכתוב כרגע. תודה..באמת

קראי נא עד הסוף. ב ב ק ש ה. יש כה המון יופי בחוץ. כמה יפה הוא העולם. צאי וחייכי אל אנשים וראי איך הם משיבים לך בחיוך. לא פעם אני הולכת ברחוב ואנשים מחייכים אלי. שמתי לב שלפעמים יש לי כמן חיוך קטן על השפתיים .אנשים חושבים שאני מתכוונת אליהם. וכך בלי כוונה רק עם חיוך קטן קטן הלב מתרחב בהרגשה טובה. ודבר יוביל לדבר .וכך מתחילה שרשרת של תחושה נעימה. צאי למסעדה שם המצלרים מחייכים וכה אדיבים. עני להם בחויך. לכי למקומות שאנשים אדיבים בהם ( אז מה אם זה בגלל התפקיד. אז ,מה ?) מאור פנים למישהו והעולם נצבע כולו באור. חיוכון קטן מצטרף לעוד חיוכון קטן ולאט לאט הרגשה טובה אופפת, ולא עוד תחושת שיממון וריק. ואחרי זה -- אחרי החיוכים יבואו המעשים. ב ה צ ל ח ה ! יום טוב ! : ) כתבתי לך על דברים טובים- יש לי עכשיו הרגשה נעימה יותר.

קוראת יקרה, תודה שנחלצת והזדעקת כך לעזרתי.. אני מהמחייכים האנונימיים ברחוב, לפעמים גם סתם לעצמי, ברחוב ריק (אני מקווה ריק) וגם מאלה שנרגשים מכל עלה, פרפר או גשם.. ובכל זאת רע לי וקשה. יהיה בסדר.

רק מקברי לילות, על משכבי לפעמים ראיתי מרחוק אילן שחור באור הכוכבים, ויש שהזכירני לבבי כי עם עלות השחר הוא ירוק. (לאה גולדברג)

חשבתי שתצטטי את 'שיר בלי שם' אבל איזה יופי של שיר!! תודה.. (כתמיד..)

כתיבתך נוגעת בי באופן בלתי מוסבר.. עצוב לי לשמוע שאת עוברת ימים לא קלים ,קראתי אותך גם בהודעה קודמת שלך ,וכך התרשמתי גם אז. קשה לא לזהות אותך וקשה גם לפספס אותך עם כתיבה נהדרת כמו שלך. לא מתימרת לתת לך הוראות איך להרגיש טוב יותר ,כי אין כאלה באמתחתי ,והלואי והיו לי. מה שכן, לא הייתי מציעה לך לשקוע לתוך הדכדוך הזה ,תני לגל הזה לעבור לשקוע מאליו מכל הלב מאחלת לך ימים שלוים יותר.

תודה רבה קוראת נוספת.. להיום זה קצת נרגע לי.. תמיד מפתיע אותי מחדש לקרוא שאני כותבת בסדר, שאפשר להתחבר לסגנון ולמילים. אז תודה.. (ועוד יותר מפתיע לקרוא שכל כך בקלות מזהים אותי.. ) זה גל מובן לי.. זו תקופה קצת מורכבת לי. אבל אני מרגישה צורך לא ברור לשקוע בתוכו, לתת לעצמי לצלול קצת. לא יודעת אם זו עייפות וצורך במנוחה שמניעים אותי להפסיק לשחות, או שזו באמת החלטה טובה. אני חוששת קצת.. יש איזו נקודת אל חזור לא מסומנת, כך נדמה לי, שמרגע שעברת אותה והחלטת להמשיך להתגלגל למטה, לא תמ?צ?א לך צומת נוספת של בחירה. מכאן ואילך כבר אין בחירות ואין צמתים להחליט בהם לחזור לפני הים. it's all down hill אני לא שם, אבל זו מחשבה מטרידה.. בעיקר כשהגברת לא שם איתי. *עדיין* לא שם..עוד לא איבדתי תקווה.. ועם המילה תקווה אלך לישון.. תודה לכל הנחמדות; על שנרתמתן והתגייסתן כך לטובתי..זה מחמם את הלב.. (נחמדות ונחמד, סליחה דרור ..) לילה טוב, ל.