דרור...

החלטתי שאני אשלים עם המציאות ואתמודד עם האמת,מוותרת על הציפייה לטוב שכבר לא יגיע,משהו פשוט דפוק אצלי,משהו בשורש שלא מאפשר את השינוי.אני מרגישה לפעמים כאילו לא באמת חשוב לה לעזור לי ,כאילו אני עול.כאילו היא שונאת אותי,והיא לא מבינה מה אני רוצה ממנה,למה אני ממשיכה לבוא מצד אחד ומצד שני אני באותו מצב עגום. לפעמים מרגישה שהיא לא מאמינה לי שכל כך כואב לי.למרות שהיא אומרת שהיא כן.קשה לי להאמין לה כשנראה לי שהיא מוותרת עליי בכזאת קלות. אני הבנאדם הכי לא תלותי בעולם,אולי ככה זה נראה..אבל אני כל כך לא תלותית זה רחוק ממני אלפי שנות אור... אף פעם לא רציתי שהיא תהיה משהו שהיא לא, אני רק רוצה שהיא תהיה המטפלת שלי,שתעזור לי(זו המטרה של הטיפול) אבל מצד שני איך היא יכולה אם אני מקרה אבוד? אני כל כך מבולבלת .אני רוצה לוותר על עצמי,להרפות,אבל אני גם לא רוצה. הקול שאומר לי חן תוותרי הוא חזק יותר,כי כולם כבר ויתרו אף אחד לא רואה או שפשוט לא אכפת לאף אחד,ולמה שיהיה ?אני פשוט שונאת את עצמי,רוצה למחוק אותי להעלים אותי...

מחר טיפול ואני לא הולכת.והיא יודעת דיברנו בטלפון.היא אמרה שזו החלטה שלי .שעליה כדאי לדון בפגישה ולא בטלפון. אני לא רואה טעם לדון בזה,דיברנו על כך מספיק . היא מקסימה , היא מטפלת טובה, אי אפשר להאשים אותה, אני מאשימה רק את עצמי

ורע לי עצוב לי והלב נשבר לאלפי רסיסים קטנים שאי אפשר כבר לאסוף.ואני ככ עייפה ומותשת ואני רוצה לישון ולא להתעורר