למה אני?

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך." נושא קודם נושא הבא

שלום לך, אין תשובה למה את, כפי ששאלת בכותרת. את מתארת אירוע שחזר על עצמו מספר רב של פעמים, על ידי אדם קרוב ביותר. אירוע שהושתק שנים ארוכות, ועכשיו מתחיל להיות מדובר בדיאלוג שלך איתו. גם אם כרגע רק את שותפה לדיאלוג הזה. יש משהו בשתיקה שמעצים את הכל. ההחלטה לדבר, גם אם כואבת, יכולה להיות מועילה מאוד אם היא נעשית בליווי מקצועי, או באופן מבוקר. כדי שיהיה מישהו לקלוט את ההצפה של הרגשות שיכולה לעלות. דרור

תגיד לאנשים להפוך נושא כה קשה לשירה. ולמי שבאמת כואב זה לא המקום.