ליאת
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אוי ליאת ליאת, המילים שלך משבוע שעבר היו לי לטנק דלק מלא, נתנו לי המון כוח להמשיך ולעשות. כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לספר לך... חשבתי השבוע על תחילת הטיפול, כשאמרתי לה שאני פוחדת להיות כמוהו. היא אמרה שאני לא אהיה. השבוע אמרתי את זה לראשונה לעצמי. היום אני כבר פחות פוחדת. היא לימדה אותי לרצות, להעיז, לחלום. לאחרונה הוא אמר לי שני משפטים שלא יוצאים לי מהראש. ואמא... היא משגעת אותי. אני מבינה אותה, אבל עם זאת סף הסבלנות שלי מגיע לקיצו... זהו בערך. המון שלווה. נורית
נוריתי, לרצות, להעיז, לחלום... מה עוד צריך, בעצם? כל כך הרבה פחדים יכולים לטמון לנו את פחיהם הרעועים, עד כי נדמה שמוטב להניח להם מראש. בשיר העצוב כל כך של אברהם בן זאב, נכתב- כל אחד ממשהו בורח, נס בסתר אל השחר, אל האור. לכאורה בשביל צועד שמח, אך בתוך חדרי ליבו לעד יזכור: יום אביב אשר דעך, צרור תקוות אשר נבל, קבר - בור בודד, נשכח, והרע בו מוטל, ובלב כל איש ישכון סוד עצוב, עצוב כל כך, הד של קרב לא אחרון, יעלה שוב, יתלקח. לרצות, להעיז, לחלום... אני מוצאת שזו הנחמה. וגם לאהוב. מותר לפעמים לאבד סבלנות וכוח. הם חוזרים בגדול, כשלא שמים לב... חיבוק חזק ליאת
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
