היחסים של הורי

שלום, יש לי בעיה שמציקה לי מאז מאז שאני מכירה את עצמי. הורי הם זוג מאד אוהב , אך מידי כמה ימים לפעמים שבועות הם נכנסים למצב של 'מריבה' שהוא מאד קשה. זה מתחיל בויכוח על נושא לא משמעותי וממשיך לאלימות מילולית וגם פיזית. אמי סובלת מלחץ דם גבוהה ובזמן של מריבה היא נכנסת למין טירוף של צעקות וקללות (גם זריקת חפצים באה בחשבון). בזמן כזה אבי יכול להתנהג כמו ילד קטן ולצחוק ולעצבן עוד יותר או לשתוק או להשתתף בחגיגה. אני ואחיותי ניסינו לגרום להם לפנות ליעוץ אך הם מסרבים. כשזה מתחיל אי אפשר לעצור את אמי ואנחנו כבר מיואשות. אני חייבת לציין שהיחסים האלה בינהם היו ככה מאז ומתמיד. מה אפשר לעשות? כיצד אפשר לעזור להם ובכך גם לעזור לנו? אשמח לתשובה.

שלום אלמונית, כמו שאת מצליחה להעביר אלינו במילים, ילדים הנמצאים בחזית המאבק של הוריהם סובלים סבל ממשי ומשלמים מחיר רגשי גבוה. הבית הופך - פתאום - לזירת התגוששות, וכל מה שהיה בטוח ויציב מתערער בבת אחת והופך לעיסה גדולה של אמוציות. פנייה לייעוץ זוגי היא אכן הדרך המועדפת במקרים כאלה. מעניין שדווקא הילדים מצליחים לחשוב על הפיתרון הבוגר והאחראי... עם זאת, קיימת לעיתים נטייה אצל ילדים להיבהל - יותר ממה שמוכרחים - ממריבות ההורים. זוגיות היא עבודה קשה ומעייפת, ומשברים (לפעמים גם עם 'רעמים וברקים') הם חלק מהדיל. כילדים, לא כדאי להיכנס לעמדה של אחריות לקשר בין הורים, או להפוך בבלי דעת לבוררים או מגשרים. זהו עניין פרטי מאד של בני הזוג, ועליהם גם האחריות לשינוי. אני מציעה לך להדפיס את פנייתך אלינו, ולהשאיר אותה (עם התשובה) במקום גלוי לעיני ההורים. מי יודע, אולי תהיה כאן מחשבה שניה בעניין הפנייה לגורם מקצועי? לפעמים הורים מוכנים להתאמץ מעט יותר, כשהם מבינים את גודל המצוקה של ילדיהם. בינתיים, מאחלת לך שבת של שקט ושלווה ליאת

ליאת האלמונית למעלה נשמעת בוגרת אמנם, אבל אמירה "יותר ממה שמוכרחים", גם לבוגרים, היא הרבה פעמים בלתי אפשרית כאשר גדלים במשפחה אמוציונלית. כאשר מעורבים אלימות מילולית וגם פיסית כמו שנכתב, פחד מות עשוי להיות תלוי באויר, תרתי משמע. אני התנחמתי מכך שאלמונית כתבה שהם אוהבים. רק מלקרוא את התיאור נחרדתי, למרות שעברו כשלושים שנה מאז המריבה האחרונה של ההורים שלי.