דיברתי...ייתכן טריגר בהודעה

אורנה יקרה מאד, מתנצלת על דברים שאמרתי שבוע שעבר,הייתי מוצפת,כעסתי על המטפלת, לא התכוונתי לומר שכל הפסיכולוגים הם כאלה, גם המטפלת שלי לא כזאת.. אני רק כעסתי עליה שלא בצדק בכלל. כמו שגם עלייך,ולא היה לי על מה ולמה. אני שונאת אותי שאני ככה . שונאת את הרעל שמדבר מתוכי,גורם לי לומר את הדברים המעצבנים שאני אומרת . אבין אם לא תרצי להשיב לפניות שלי. ובסדר.אלך. אני חייבת לפרוק איפשהו.. אתמול דיברתי... בטיפול... הצלחתי סוף סוף לנקות מתוכי את כל הרעלים . סיפרתי לה דברים שהיא לא ידעה . והיא לא ידעה שהיו 3 פוגעים... היא ידעה רק על 1 ... אין לי מושג איך הצלחתי לדבר על זה ,לספר הכל להיכנס לפרטים..של כל מה שאני זוכרת(ואני לצערי זוכרת את הרוב) ותיארתי לה בתארים מפורטים מה עברתי ,מה הם עשו לי הפוגעים.. והיא הקשיבה לי..והיא הסתכלה עליי והמבט שלה... כאילו יש משהו שרק היא מבינה.. ויש לה מבט כזה, אךךךך, שאי אפשר להבחין מה היא חושבת ,אבל דרכו אפשר להבין שהיא מנסה להגיד כל כך הרבה דברים. ומידי פעם היא עצרה אותי ושאלה אותי כל מיני, לא יודעת אם השאלות שלה רלוונטיות לטיפול או סתם מסקרנות, ולא ידעתי מה לענות לה. אני כזאת דפוקה. לגמרי. למה כשאמרתי די תפסיק הוא בכל זאת המשיך? למה כשבכיתי אחרי זה לא עניין אותו בכלל? ולמה המשכתי לדבר איתו אחרי זה? ולמה הוא עשה לי את זה אינספור פעמים? ולמה שתקתי על זה? למה אני עוד זוכרת את זה? ולמה זה כואב עדיין? כואב לי. כל כך כואב לי. אין לי מושג אם אוכל לחזור לטיפול. אחרי הזוועות שסיפרתי לה. ראיתי על התגובוות שלה שהיה גם לה מאוד קשה לשמוע.והיה לה עצוב. ואני דואגת לה... אני לא אוכל לספר לה יותר... אורנה,שוב פעם סליחה... באמת. אוף כואב לי הלב

חן יקרה,את זוכרת את זה כי- את חיה את זה,זה עדיין כואב-וזה יכאב לעולם! הסיוט והזוועה, ששום מילה לא יכולה באמת לתאר אותה,גם אם תספרי לה זאת יום ולילה. "החויה"הזוועתית הזו בזמן מעשה היא משהו שנדבק בגוף,בנשמה,מרגישה את הכאב בכל רמ"ח אברי.לא שואלת למה? כי מה זה באמת משנה?! לא סופרת כמה? כי דין פרוטה כדין מאה. אבל העוצמה,דפיקות הלב,הפחד שמשתק,המבט בעניים,והריח... אם פעם שתקתי מפחד,אז גם היום אבל פחד אחר לעמוד מול עצמי ולגלות,שאני הייתי שם רוצה או לא.וזה בלתי נסלח! אל תחפשי תשובות כי אין כאלה.זה רק עניין של השלמה והפנמה שזה היה נקודה.ופה לא כל אחת מסוגלת ויכולה.מרגישה שמסתובבת עם אות קין שנצרבה באכזריות ,וכמו שאי אפשר למחוק אותה כך אי אפשר להתעלם. וזה שוב או לחיות ולשתוק,או למות ולשתוק לתמיד,אבל גם להרגיש סוף סוף נקיה!!!!!!!!!

לך... בואי נפזר את מסך הערפל בוא נעמוד באור ולא בצל עד מתי נמשיך לברוח אל משחקים של כוח מותר גם לך לבכות לפעמים כשמשהו נשבר בך בפנים ספרי לי קצת על רגעי הפחד קל הרבה יותר לפחד ביחד וכשרוחות קרות יסערו בחוץ אשלח בך אש חמה יום אחד אולי נפסיק לרוץ בין הצללים בנשמה חברה,מבינה את גודל הכאב. שולחת לך כוחות , איתך.

שלום חן, ראשית, בנוגע לתגובתך בשבוע שעבר - את כעסת על אי הבהירות שליוותה את השינוי בכללים, וזה לגמרי טבעי. אין כל צורך להימנע מכתיבה. אבל חשוב מכך - בנוגע לטיפול. התיאור שלך עורר בי את התחושה שהקשר הטיפולי שאת נמצאת בו צעד צעדים חשובים וגדולים קדימה. טוב שאת מרגישה בטוחה מספיק על-מנת לדבר על כאבך. אל תהססי לדבר גם על התחושות שתגובותיה מעוררות בך, למשל - הרעיון שאת צריכה לשמור עליה. כל זה חשוב מאוד להמשך התקדמות הקשר הטיפולי. אני מקווה שבקרוב תחושי הקלה, אורנה