אבא

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך."

כמה כאב, כמה שתיקה מסביבנו, כמה אף אחד לא רואה ולא מאמין שנשלח יד בנפשנו. עד שזה פתאום קורה ופתאום אפילו הקירות זוכרים. לעזעזל מטפלים, אמהות, חברים וכל מי שחושב שהוא מבין ורואה ואז אנו נשארות עם הכאב והכל כך לבד הזה.

אני חותכת בבשר החי, הדבר היחיד שנותן להפר את הריק והלבד, אוכלת עד אובדן חושים ואז מקיאה אותו החוצה. ואף בן אנוש לא רואה, הכתובת רשומה על הקיר בדמי, ועדיין כולם מסביב חיים ומחייכים. כשכבר לא אהיה פה ויטמנו את גופי בשקט הראשון שלא יפחיד יותר, פתאום כולם יגידו היא לא דיברה, לא סיפרה איך יכולנו לדעת....