ליאת

היי ליאת, מה שלומך? אני רוצה לשמוע ממך, אם אפשר, מה דעתך על תקשורת של המטפל עם הורה של מטופל? למשל, אם יצא לך פעם לדבר עם אמא של מטופלת, איזה השלכות היו לזה? אמא רוצה לדבר איתה (לפני...). היא (הפסיכולוגית) חושבת שזה בסדר, שכדאי, שזה ירגיע, שזה טוב. ואני חושבת שכדי שהן ידברו צריך לקרות משהו קיצוני. ואם אני אתן להן לדבר, אז בעצם אני מודה שמשהו קיצוני הולך לקרות...??? ועוד דבר, לאחרונה התחילו להתגנב לי לראש מחשבות על סיום הטיפול. משהו מאוד מאוד ראשוני ולא מעובד. אני יודעת שזה לא יקרה בזמן הקרוב, אבל בכל זאת החלטתי לתת להן להיות... אני זקוקה להמון כוחות בתקופה הזאת. תשלחי לי קצת...? שיהיה לך מחר יום חופש מקסים! מגיע לך! שבת שלום! נורית

מה שכתבת מדבר אליי לסיפור אישי, שמתאים למערכות הקשרים שלי ולמבנה שלי ואינו מעיד דבר על הכלל. אנחנו הרשינו משהו דומה אבל אחר, ואני לא בגיל העשרה. זה לא היה הורה אלא דמות אחרת, ורק שיחת טלפון קצרה בלי נוכחותי. וכן, זה היה מצב חירום, ולא ממש הייתה ברירה, ולכן איכשהו נתנו להחלטה הזו להתקבל אחרי מחשבה ארוכה. זו הייתה שיחה שהציפיות ממנה היו גבוהות עשרות מונים מהתוצאות, התוצאות אכזבו באופן כואב במיוחד ולמדנו ממנה לקח עגום ביותר. האמת שאני לא הופתעתי עד כדי כך. הכרתי את הדמויות הפועלות טוב מכל אחד אחר. לסיכומו של דבר ולעת עתה - לא היה שווה. פתחנו דלת לתוך המקום הכי מוגן ובטוח שבקושי הצלחנו להשיג, והמחיר היה נוראי. המשמעויות היו קשות ביותר בשבילי. מבלי לפרט, ערעור גדול, כמעט פירוק של כל הטיפול ואולי לא כמעט. עדיין מצב חירום. לא אמרנו נואש לחלוטין ואולי אפשר לתקן? איו לי מושג :-(

נורית יקירה, אוי, שאלה קשה. איכשהו, כשמדובר בבני אדם, נורא קשה לנסח חוקים שיתאימו לכולם. בדר"כ, כשמדובר במטופלים בגירים, מעבר לגיל 18, לא נהוג להכניס את ההורים לתהליך. לי, אישית, יצא לפגוש הורים של מטופלים בוגרים בשני מקרים, וגם אז, הם אמנם היו מעבר לגיל 18, אך קרובים אליו מאד. בדיעבד, אני מרגישה שהמפגשים הללו לא היו מאד נחוצים או קריטיים להצלחת הטיפול. הרעיון שהילד, בכל גיל, נמצא בטיפולה של דמות אחרת עלול לאיים מאד על ההורה. הוא נדחק לעמדה אמביוולנטית: מחד, הוא רוצה מאד לראות הטבה במצבו של הילד, מאידך, ובו זמנית, מתקשה לשאת את הנפרדות ואת העובדה שהילד מקיים קשר כה משמעותי עם דמות חיצונית. המטפל עלול להיתפס כמתחרה, ואולי גם כ'סכסכן' (בעיקר כאשר בעקבות הטיפול חלה התרחקות מסוימת), מה שיוצר לפעמים התנגדות עזה כלפיו ורגשות שליליים שיבואו לידי ביטוי גלוי, או לא. נדמה לי שרצונו של ההורה להיכנס אל הטיפול אינו מהווה, כשלעצמו, סיבה להיענות לזה. לפני שמאפשרים צעד כזה יש לשקול היטב מה המטרה האמיתית של המפגש, ומהן *כל* ההשלכות שיכולות להיוולד ממנו. אני חושבת שכל עוד יש לך ספקות, מוטב להשהות את ההחלטה. מדי פעם יוצא לי להרהר בך, ולתהות איך מתקדמים העניינים אצלכם. כשזה קורה, אני מזכירה לעצמי את שיקול הדעת שלך, את השכל הישר ותבונת הלב. כשיש כל כך הרבה אהבה ורצון טוב, הכוחות באים כמו מאליהם. כמובן שאני שולחת לך מלוא חופניים תגבורת, לשעת צורך. שומעים עד כאן איך את גדלה. חיבוק ליאת