סתם

למה אני כל הזמן מרגישה שאני לא במקום שאני צריכה להיות בו.. זה לא שלא טוב לי, יחסית טוב לי בחיים אבל לא יודעת זה בטח לא המקום שהייתי רוצה להיות ברגע זה ומבחינתי אני כשלון מסוים. אני שואלת את עצמי,האם שאני ישיג חלק מיעדי אני ירגיש אחרת או שזה משהו סוביקטיבי ?? בעוד כמה שנים האם הערכים שחשובים לי היום ואני מוכנה לשלם עליהם מחיר יקר יהיו גם בעתיד ערכי או שהגיל עושה את שלו ...... אני קצת כועסת על עצמי שאני לא יכולה פשוט להשלים עם המצב שלי..

שלום רחל, אם את שבה ומרגישה "לא במקום בו את צריכה להיות", מעניין יהיה לבחון מה הביא אותך לשם מלכתחילה. האם הבחירות שלך משקפות רצון חופשי ועצמאות, או שמא במודע או שלא במודע את מכווננת לצרכים, לרצונות ולהעדפות של אחרים. עניין אחר שכדאי לבחון מקרוב, זו השאלה האם *באמת* אינך נמצאת במקום הנכון. לפעמים נוח לנו להאשים את הסביבה החיצונית, את מקום העבודה, את האנשים שסביבנו, ולראות בהם את הגורם הישיר לתחושות חוסר נחת וחוסר משמעות. על בשרי למדתי, שזוהי עמדה בעייתית, הפוטרת אותנו מלקיחת אחריות על חיינו, על הבחירות שלנו, ועל יצירת השינוי. במקומך, הייתי מזמינה את עצמי לחשבון נפש נוקב, ומחפשת את התשובות בתוכי. שבת שקטה ונעימה ליאת

שלום רחל רציתי לשאול אותך : מה את עושה בחיים ?? ומה עובדת

ליאת, תודה אין לי ספק שהתואר (הראשון שעשיתי) במחשבים הוא לא מה שאני רציתי לעשות, אלא רצון של אנשים אחרים לראות אותי שם ואז בגיל 20 הייתי צעירה ועשיתי מה שרוצים שאני יעשה. כבר תוך כדי התואר בגיל 21 וגם כשגמרתי(בהצטיינות) אמרתי שזה לא בשבילי אבל אז אמרו לי " מה עכשיו שסיימת את רוצה משהו אחר" אני לא מאשימה אף אחד למרות שאני חושבת שעם קצת עדוד וגם עזרה(גם כלכלית) הייתי היום במקום ומצב אחר לגמרי. גם היום לאנשים סביבי יש הרבה תוכניות אחרות לחיים שלי אם אני לא רוצה לעסוק במחשבים , אהפעם הם אומרים זאת "קצת בשקט" ואני היום אומרת בלי היסוס לא זה לא מתאים לי את הטעות אני לא יעשה עוד פעם אם אני יעשה שינוי זה רק באמת למה שאני רוצה. כן יש לי מקום למחשבה ז הכל פעם שאבא שלי אומר לי שעובדים בשביל כסף ואותי זה מדכא , אני מבינה שצריך להתפרנס אך זה נראה לי איום להעביר את החיים עד הפנסיה רוב שעות היום בלי תכלית רק בשביל להרויח כסף. הבעיה העיקרית שלי זה שכל פעם כשאני חושבת על כיוון אחר תוקפת אותי תחושת חרדה של: מה יהיה, איך אני יסתדר, וכד' בעבר בגיל עשרים זה לא היה כי היום גם מענין אותי להקים משפחה וכמה ילדים ואז זה לא היה בראש לי ולכן היה לי יותר קל... כשאני רואה בטלוויזיה אנשים שחיים באוהלים, או אנשים קשיי יום שאין להם מה לחיות זה רק מגביר את התיסכול ותכחושת דיכאון מתגנבת לה אצלי, כי אני מרגישה שאני "סתם" מתלוננת ויותר מכך אם אני יעזוב את ה"בטחון" שיש לי היום אולי אני ימצא את עצמי בסופו של דבר כמו אותם אנשים שבקושי מצליחים לשרוד. וכך אני מרגישה במין לולאה שלא כל כך יש דרך לצאת ממנה. ומשום מה הצרות הקטנות שלי ממש מתכלות אותי.