הייתה פעם ילדה

לפני הרבה זמן ילדה יפה וקטנה, הושכבה על מיטת סדום. מיטת סדום שנשארה בה תמיד כי לא גדלה. עטופה כרוכה בתכריכים. הפחדים ניתזו על גופה ונשטפו אל תוך בגדיה. הרגשתי אותן במבטים קשים וזרועות שנמתחו בלי משים. הראשים שהסבו, השאלו שלא נישאלו, בגבולותיו החוזרים של כאב שהוקטן ופושט בשבילם, והשתיקה אוי השתיקה המפחידה והמצמררת. השנים עברו, והפזמון החוזר של אותה שתיקה נהפך לדרך חיים, וכל הזמן נחש אורב בסתר לבי. וגופי צף בחלל כמו חלון, השטן נכנס בי, מרגע זה ואילך יהיו בתוכי שתי ישויות- הילדה היודעת שגופה האשם נכבש ביד אבא, והילדה שאינה מעיזה לדעת, שראשה התמים מכוון אל אמא, ושוב השתיקה אותה שתיקה שאינה מופרת ונשמרת מכל משמר, השתיקה שמלווה את פחדי ומכווצת את גופי, אותה ילדה נפשה מתה, מתה ביגון ובדמעות באותה מיטת סדום ואף אחד לא התבשר על מותה רק גופה צמח, הזכרון של אותן מילים שקטות, לא הגויות, שלא נאמרו מעולם, וברוחי ראיתי מסיכה, היא נראתה כמוני, כשהסרתי אותה לאחר שנים, ראיתי קבוצה של אנשים דחוסים ונפחדים,שהצטופפו יחד כדי להסתיר סודות איומים.

נאמר כבר הכל אין לי מה להוסיף על זה, פשוט לא יכול הלילות ארוכים והפחד, לא תדעי לעולם איך בכיתי כמו ילד, לא תגידי דבר, תשכחי את הדרך לכאן...

שלום לך, את מתארת כאב ופחד גדולים ההולכים איתך שנים רבות. התחושה שלך היא של פיצול בין הילדה היודעת והלא מעיזה לדעת בין הילדה הגדלה פיזית אך רק פיזית. דברייך זועקים ונוגעים ללב מאוד. נשמע לי כי כיום הצלחת להוריד חלק מהמסכה ומהצורך בשתיקה. ואם אכן כך הוא הדבר יש בזה מן התהליך המלווה בכאב רב, אך גם בהקלה, עיבוד ובתחושה שיש עוד אנשים השותפים ומבינים את סודותייך. דרור